למה את יודעת שאין סכנה – אבל הגוף עדיין נדרך? למה את מחליטה שהפעם תציבי גבול – וברגע האמת שוב מרצה? למה את יודעת שאת מסוגלת – אבל משהו בך עדיין נמנע? ולמה אותה תגובה יכולה לחזור שוב ושוב, גם אחרי שכבר הבנת מאיפה היא מגיעה? אחת התשובות נמצאת באופן שבו המוח, הגוף ומערכת העצבים לומדים מניסיון. אנחנו לא מגיעות לכל רגע בחיים כדף חלק. המוח משתמש בניסיון קודם כדי לפרש את מה שקורה עכשיו, לזהות מה חשוב, לצפות מה עשוי לקרות ולהכין את הגוף ואת ההתנהגות לתגובה. כאשר תגובה מסוימת חוזרת שוב ושוב – ובעיקר כאשר היא מספקת הקלה, הגנה או תחושת שליטה – היא יכולה להתחזק ולהפוך למהירה ואוטומטית יותר. במילים אחרות: דפוס אינו בהכרח מי שאת. לפעמים הוא הדרך שהמערכת שלך למדה להגיב. וזו הבחנה חשובה, משום שמה שנלמד לאורך זמן אינו בהכרח קבוע.
מהו בכלל דפוס?
כשמדברות על דפוסים, קל לחשוב רק על הרגלים התנהגותיים: ריצוי, הימנעות, דחיינות, צורך בשליטה או קושי להציב גבולות, אבל דפוס יכול להתבטא בכמה שכבות בו־זמנית. הוא יכול להיות מחשבתי – למשל נטייה לצפות לתרחיש הגרוע ביותר. הוא יכול להיות רגשי – למשל פחד שמתעורר שוב ושוב במצבים מסוימים. הוא יכול להיות התנהגותי – כמו הימנעות, בדיקה חוזרת או ניסיון להשיג שליטה. הוא יכול להיות בין-אישי – למשל ריצוי או התרחקות כאשר מתעורר חשש מדחייה. והוא יכול לכלול גם תגובה גופנית ואוטונומית – דופק שעולה, שרירים שנמתחים, נשימה שמשתנה או תחושת דריכות שמופיעה עוד לפני שהספקת להבין מדוע. אין במוח מרכז דפוסים יחיד. דפוסים משקפים למידה ויחסי גומלין בין רשתות מוחיות, תהליכים קוגניטיביים, רגשות, תגובות גופניות והתנהגות. חשוב גם לומר: לא כל דפוס נוצר מטראומה. למידה מתרחשת כל הזמן – דרך מערכות יחסים, הצלחות וכישלונות, תגובות מהסביבה, חזרתיות, מצבי לחץ וגם חוויות יומיומיות.
איך המוח לומד מהחיים?
אחד היסודות להבנת דפוסים התחיל הרבה לפני עידן סריקות המוח. עבודתו של הפיזיולוג איוון פבלוב (Ivan Pavlov) הניחה את אחד היסודות להבנת הלמידה האסוציאטיבית: גירוי שהיה בתחילה ניטרלי יכול לקבל משמעות בעקבות חיבור חוזר לאירוע משמעותי [1].
בהמשך הרחיב ב. פ. סקינר (B. F. Skinner) את ההבנה לכיוון נוסף: לא רק מה קורה לפני התגובה, אלא גם מה קורה אחריה. התנהגות שמביאה לתוצאה מחזקת – ובכלל זה הקלה או הסרה של מצב לא נעים – עשויה להופיע שוב בעתיד .[2]המשמעות לחיי היום־יום גדולה. אם בכל פעם שמתעורר פחד את נמנעת ממצב מסוים – וההימנעות מביאה להקלה מיידית – נוצר חיזוק להתנהגות. ההקלה אמיתית – אבל אותה הקלה יכולה להגדיל את הסיכוי שבפעם הבאה תופיע שוב ההימנעות. כך תגובה שיכולה להיות יעילה בטווח הקצר עלולה להפוך עם הזמן לדפוס שמגביל בטווח הארוך.
מה שחוזר יכול להפוך זמין ואוטומטי יותר
בשנת 1949 הציע הפסיכולוג והנוירופסיכולוג Donald Hebb רעיון שהפך לאבן דרך בחקר הלמידה: פעילות משותפת וחוזרת של תאי עצב יכולה להשפיע על הקשרים ביניהם [3]. הרעיון ההיסטורי הזה אינו אומר שכל מחשבה מחווטת מחדש את המוח, אבל הוא תרם להתפתחות ההבנה של פלסטיות עצבית – neuroplasticity: יכולתה של מערכת העצבים להשתנות בעקבות פעילות וניסיון. ברמה ההתנהגותית אפשר לראות כיצד שרשראות מסוימות חוזרות:
קונפליקט → חשש מדחייה → ריצוי → הקלה זמנית
תחושת גוף לא מוכרת → פירוש מאיים → חרדה → בדיקה חוזרת → הקלה זמנית
התגובה אינה מתרחשת בחלל ריק, מה שקורה לפניה ומה שקורה אחריה יכולים להשפיע על הסיכוי שהיא תחזור.
למה הדפוס נשאר גם כשהמציאות כבר השתנתה?
אחת היכולות החשובות של מערכת הלמידה היא הכללה generalization. אנחנו לא לומדות להגיב רק לאירוע מדויק אחד, לפעמים התגובה מתרחבת גם למצבים שחולקים איתו מאפיינים מסוימים. מחקר של Bram Vervliet ועמיתיו בבני אדם הראה כיצד תגובת איום שנלמדה יכולה להיות מוכללת גם לגירוי דומה, וכיצד ניסיון בטוח קודם עשוי להשפיע על מידת ההכללה [4]. מחקר של Jennifer Resnik ו־Rony Paz בפרימטים הראה גם שינויים בדפוסי התגובה של נוירונים באמיגדלה הקשורים להכללת איום .[5] מכאן אפשר להבין תופעה אנושית מוכרת: האירוע המקורי כבר הסתיים, אבל משהו בהווה מזכיר למערכת חלק ממנו. זה יכול להיות טון דיבור, מקום, ריח, תחושה בגוף, בדיקה רפואית, חוסר ודאות, קונפליקט או מצב שבו אין תחושת שליטה. ההווה אינו העבר – אבל הוא יכול להכיל רמזים שהמערכת כבר למדה לייחס להם משמעות. הסכנה חלפה – אבל הגוף עדיין דרוך. המשבר הסתיים – אבל עדיין קשה להרפות. השכל יודע שהכול בסדר – אבל משהו בפנים עדיין מגיב אחרת.
האמיגדלה – חיישן ההישרדות
אחד המבנים המוחיים המזוהים ביותר עם למידת איום הוא האמיגדלה. לצורך הסבר אפשר לחשוב עליה כעל חיישן הישרדות, אבל חשוב להבין שזהו דימוי בלבד. האמיגדלה אינה מרכז הפחד, אינה פועלת לבדה ואינה מנהלת את האדם. מחקריו של Joseph LeDoux ועמיתיו תרמו רבות להבנת המעגלים העצביים המשתתפים בלמידת איום ולתפקידה של האמיגדלה בתהליכים אלה [6].
מחקרים בבני אדם הרחיבו את התמונה. Kevin LaBar, Elizabeth Phelps, Joseph LeDoux ועמיתיהם הראו באמצעות fMRI מעורבות של האמיגדלה הן ברכישת תגובת איום מותנית והן בתהליך ההכחדה שלה [7]. אבל האמיגדלה היא רק חלק מרשת רחבה, ההיפוקמפוס משתתף בעיבוד זיכרון והקשר, האינסולה משתתפת בעיבוד וייצוג של מידע המגיע מתוך הגוף, אזורים בקורטקס הפרה־פרונטלי משתתפים בהערכה ובוויסות וההיפותלמוס הוא אחד הצמתים המרכזיים שדרכם פעילות מוחית יכולה להשפיע על מערכות אוטונומיות ואנדוקריניות. כלומר, אין כפתור פחד אחד במוח, יש מערכת מורכבת של רשתות שמעריכות משמעות, הקשר ודרישות – ומכינות את הגוף ואת ההתנהגות בהתאם.
כשהדפוס מופעל – מה קורה במוח ובגוף?
כאן נמצא אחד החיבורים החשובים ביותר להבנת גוף ונפש. כאשר מצב מסוים מוערך כבעל משמעות של איום, חוסר ודאות או צורך בפעולה, יכולים להתחיל כמעט במקביל שינויים בקשב, בעוררות, במערכת העצבים, בתחושות הגוף, ברגש ובדחף לפעולה. הדופק עשוי להשתנות, הנשימה יכולה להשתנות, השרירים יכולים להתכווץ, הערנות יכולה לעלות, המחשבות יכולות להתמקד במה שנתפס כרלוונטי. יכול להופיע דחף לברוח, לבדוק, להתגונן, לשלוט, לרצות או להימנע. התגובה האוטומטית אינה רק מחשבה – היא יכולה להיות תגובה של מערכת שלמה.
המסלול המהיר יותר: מערכת העצבים האוטונומית
מערכת העצבים האוטונומית מווסתת תהליכים רבים שאיננו מנהלות באופן מודע. כאשר נדרשת פעולה יכולה לעלות הפעילות הסימפתטית, כחלק מהכנת הגוף להתמודדות. יכולים להתרחש שינויים בקצב הלב, בנשימה, במתח השרירים, בהזעה, בזרימת הדם, בערנות ובפעילות מערכת העיכול.
לצדה פועלת המערכת הסימפתטית־אדרנו־מדולרית – SAM, הקשורה בין היתר לשחרור אדרנלין ונוראדרנלין. חשוב לדייק: המערכת הסימפתטית אינה מערכת רעה, יכולת להגביר עוררות במהירות היא חלק חיוני מתפקוד תקין. השאלה אינה אם המערכת מופעלת – אלא האם התגובה מותאמת למצב, ומה קורה כאשר הצורך חולף. ציר ה־HPA – כשהתגובה כוללת גם מערכת הורמונלית, לצד התגובה העצבית המהירה יותר פועלת מערכת נוספת: Hypothalamic–Pituitary–Adrenal Axis (HPA) היפותלמוס – יותרת המוח – יותרת הכליה.
ציר ה־ HPA משתתף בתגובה ובהסתגלות לסטרס. קורטיזול, שלעיתים מוצג בשיח הציבורי כהורמון הרע, הוא למעשה הורמון חיוני המשתתף בין היתר בוויסות מטבוליזם, זמינות אנרגיה ופעילות חיסונית. ה־Trier Social Stress Test, שפותח על ידי Clemens Kirschbaum, Karl-Martin Pirke ו־Dirk Hellhammer, הפך לכלי מחקר מרכזי לבחינת תגובות פסיכוביולוגיות לסטרס חברתי בתנאי מעבדה, לרבות תגובת קורטיזול [8]. אבל כאן חשוב במיוחד להימנע מהפשטה נפוצה: סטרס ממושך אינו שווה בהכרח לקורטיזול גבוה.
מחקר של Schommer, Hellhammer ו־Kirschbaum הראה שמערכת ה־HPA והמערכת הסימפתטית־אדרנו־מדולרית אינן בהכרח מסתגלות באופן זהה לחשיפה חוזרת לסטרס .[9] מחקר עדכני של David Creswell ועמיתיו, שהתבסס על חמישה מחקרים ובהם 585 משתתפים בריאים, מצא שסטרס נתפס גבוה יותר בחודש שקדם לבדיקה נקשר דווקא לתגובת קורטיזול מוחלשת יותר ל־TSST [10]. כלומר, מערכת הסטרס אינה מד פשוט שבו: יותר סטרס = יותר קורטיזול . התגובה תלויה בהקשר, בזמן, בסוג הדרישה, בהיסטוריה של האדם ובגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים נוספים.
Allostasis – יציבות באמצעות שינוי
הנוירואנדוקרינולוג Bruce McEwen, יחד עם Eliot Stellar, הציע את מושג ה־allostatic load כדי לתאר את העלות המצטברת שיכולה להיות להפעלה ולהסתגלות חוזרות של מערכות פיזיולוגיות [11]. Allostasis מתארת רעיון חשוב: הגוף אינו שומר תמיד על מצב קבוע, הוא משנה את פעילותו כדי להתאים את עצמו לדרישות, יכולת זו חיונית. אבל כאשר מערכות הסתגלות נדרשות לפעול שוב ושוב, כאשר ההתאוששות אינה מספקת או כאשר מערכות שונות אינן מתואמות היטב, יכולה להצטבר לאורך זמן עלות פיזיולוגית .אין פירוש הדבר שכל מי שחווה סטרס תפתח מחלה, וזה בוודאי אינו אומר שכל תסמין גופני הוא תוצאה של סטרס. המשמעות היא שמוח, מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית, המערכת החיסונית, ההתנהגות והסביבה נמצאים ביחסי גומלין מתמשכים.
אז למה הגוף מגיב כשהשכל יודע שאין סכנה?
כי ידיעה מודעת ולמידה אוטומטית אינן אותו תהליך. אפשר לדעת שהבדיקה הרפואית שגרתית – ולחוש את הדופק עולה עוד לפני שנכנסת לחדר. אפשר לדעת שהאדם שמולך אינו האדם שפגע בך בעבר – ועדיין להרגיש דריכות כשהטון משתנה. אפשר לדעת שמותר להציב גבול – ולחוש פחד ברגע שבו צריך לומר לא, והקשר אינו חד־כיווני. לא רק המוח משפיע על הגוף, מידע מהגוף חוזר כל הזמן אל המוח. תחום המחקר הנקרא אינטרוספציה – interoception עוסק באופן שבו מערכת העצבים קולטת ומייצגת אותות פנימיים מהגוף. במחקר מרכזי של Hugo Critchley ועמיתיו נמצאה מעורבות של האינסולה ואזורים קורטיקליים נוספים במודעות לאותות גופניים פנימיים [12] . לכן הגוף והמוח נמצאים בדיאלוג מתמשך: המוח משפיע על הגוף – והמידע מהגוף משפיע בחזרה על האופן שבו המצב נחווה ומפורש. ומכאן אחד המשפטים החשובים במאמר: לדעת שאין סכנה ולהרגיש בטוחה – אינם תמיד אותו תהליך.
המעגל שמחזק את עצמו – עכשיו אפשר לראות כיצד תגובה יכולה להפוך למעגל. לדוגמה:
מכאן עולה נקודה חשובה: דפוס אינו בהכרח תגובה לא הגיונית, לעיתים הוא הופך מובן מאוד ברגע שמבינים מה הוא למד להשיג. הקושי מתחיל כאשר תגובה שהייתה יעילה בעבר הופכת לברירת המחדל גם במצבים שבהם היא כבר אינה נחוצה. אם כבר הבנתי את הדפוס – למה הוא לא נעלם?
כי להבין הוא לא תמיד אותו דבר כמו ללמוד להגיב אחרת. אפשר להבין למה נוצר הריצוי – ועדיין לרצות. אפשר להבין מאיפה הגיע הפחד – ועדיין להרגיש אותו. אפשר לדעת שאין סכנה – ועדיין לחוש דריכות.
מחקרי extinction learning למידת הכחדה מספקים כאן תובנה חשובה. מחקר של Elizabeth Phelps, Mauricio Delgado, Katherine Nearing ו־Joseph LeDoux מצא בבני אדם מעורבות של האמיגדלה וה־vmPFC בתהליכי למידת הכחדה [13]. מחקריהם של Gregory Quirk ועמיתיו תרמו להבנת תפקידם של אזורים פרה־פרונטליים בשליפה ובביטוי של למידת extinction לאורך זמן [14] . המשמעות היא ש־extinction אינו בהכרח מחיקה פשוטה של הלמידה הישנה. במקרים רבים מדויק יותר לחשוב על למידה חדשה שמאפשרת תגובה אחרת, ותלויה גם בהקשר, מסביר משהו חשוב: אפשר להבין את העבר – ועדיין להזדקק לחוויה חדשה בהווה.
נוירופלסטיות – האפשרות ללמוד אחרת
נוירופלסטיות היא יכולתה של מערכת העצבים להשתנות בעקבות ניסיון, פעילות ולמידה. אין פירוש הדבר שאפשר לחווט מחדש את המוח ברגע אחד, אבל המערכת גם אינה סטטית .למידה חדשה, התנסות חוזרת, שינוי התנהגותי, ויסות רגשי, חשיפה מתאימה וחוויות מתקנות יכולים להשפיע על האופן שבו תגובות נלמדות ומתבטאות. מחקרם של Daniela Schiller, Marie Monfils, Candace Raio, David Johnson, Joseph LeDoux ו־Elizabeth Phelps בחן האם תזמון של למידת extinction לאחר שליפה של זיכרון איום יכול להשפיע על חזרת תגובת האיום [15].
המחקר תרם להתפתחות הדיון המדעי על reconsolidation – קונסולידציה מחדש של זיכרון, התחום מורכב, ולכן אין נכון להסיק ממנו שניתן פשוט למחוק או לשכתב זיכרונות. המסר החשוב יותר להבנת דפוסים הוא: שינוי אינו מחייב למחוק את מה שנלמד בעבר, הוא יכול להתרחש כאשר נוצרות דרכי תגובה חדשות בהווה.
כשהמערכת לומדת גם ביטחון – מערכת עצבים מווסתת אינה מערכת שלעולם אינה נדרכת. אם רכב סוטה לכיוונך בכביש – את רוצה שהמערכת תגיב. אם משהו דורש תשומת לב – את רוצה שהקשב יתחדד. אם צריך לפעול – את רוצה שהגוף יוכל לגייס אנרגיה. לכן ויסות אינו להיות רגועה כל הזמן.
ויסות הוא גמישות – היכולת לעלות בעוררות כשצריך – ולרדת ממנה כשהצורך חולף. להרגיש פחד – בלי שכל בחירה תתנהל מתוכו. לזהות תגובה אוטומטית – בלי להיות חייבת לפעול לפיה. ללמוד, דרך ניסיון חדש, שגם תגובה אחרת אפשרית.
מה שנלמד בעבר אינו חייב לנהל את ההווה – כאשר דפוס חוזר במשך שנים, קל להפוך אותו לזהות: אני פשוט כזאת, אני חרדתית, אני תמיד מרצה, אני לא מסוגלת להרפות , אבל מנקודת מבט של למידה, אפשר לשאול שאלה אחרת: מה המערכת שלי למדה? ומשם לעבור לשאלה חשובה עוד יותר: מה ממשיך להפעיל את התגובה היום – ומה יכול לאפשר למערכת ללמוד אחרת ?השאלה הזו אינה מבטלת אחריות, היא אינה מבטלת ביולוגיה, גנטיקה, מחלה או מציאות חיים, היא פשוט מאפשרת להסתכל על האדם באופן רחב יותר.
איך צופן לריפוי גוף ונפש מבינה דפוסים?
במסגרת צופן לריפוי גוף ונפש, ההתבוננות אינה נעצרת בתסמין בלבד, התסמין הוא חלק מהסיפור, לא כל הסיפור. המטרה היא להבין את האדם כמערכת שלמה ולבדוק, בהתאם לקושי ולאדם שמולנו, כיצד חוויות חיים, משמעות ופרשנות, רגשות, דפוסי חשיבה, התנהגות, תגובות הגוף ומערכת העצבים משפיעים זה על זה. לכן השאלה אינה רק : איך מפסיקים את התגובה? אלא: מה ממשיך להפעיל אותה? אנחנו בודקות מה נלמד לאורך הדרך, אילו תגובות הפכו אוטומטיות, מה ממשיך לחזק אותן בהווה, ואיפה ניתן ליצור אפשרות חדשה.
המטרה אינה לכבות את האמיגדלה, אינה למחוק את העבר ואינה להבטיח שהגוף לעולם לא יגיב שוב. המטרה היא להבין את הדפוס, לחזק את יכולת הוויסות וליצור יותר אפשרויות בחירה במקום שבו בעבר הייתה בעיקר תגובה אוטומטית. זהו הלב של ההסתכלות הרב־מערכתית: לא לבחור בין גוף לנפש. לא לבחור בין מוח לרגש. לא לצמצם אדם לתסמין. אלא להבין את יחסי הגומלין – ולעבוד במקום שבו שינוי יכול להתרחש .איך נוצרים דפוסים? לא ברגע אחד ולא מסיבה אחת, דפוסים יכולים להיבנות מתוך שילוב של ניסיון, למידה, משמעות, חזרתיות, חיזוק, רגש, גוף, סביבה ומערכות מוחיות שמתאימות את עצמן למה שהחיים מלמדים .לפעמים התגובה הייתה פעם מועילה מאוד, לפעמים היא הייתה דרך הסתגלות יעילה למציאות מסוימת, אבל המציאות יכולה להשתנות – ולא כל למידה מתעדכנת באותו הקצב.
לכן דפוס שחוזר שנים אינו בהכרח הוכחה לכך ש: ככה אני! ייתכן שזו דרך תגובה שנלמדה, התחזקה והפכה אוטומטית, השינוי אינו חייב להתחיל בניסיון להילחם בה, הוא יכול להתחיל בהבנה: מה נלמד? מה ממשיך להפעיל את זה היום? ומה צריך לקרות כדי שתוכל להיווצר למידה חדשה? שינוי אינו מחיקה של מה שהיה. הוא הרחבת האפשרויות של מה שיכול להיות עכשיו. מה שנבנה לאורך זמן – יכול גם להשתנות.
מקורות מדעיים
[1] Pavlov, I. P. (1927). Conditioned reflexes: An investigation of the physiological activity of the cerebral cortex. Oxford University Press.
[2] Skinner, B. F. (1938). The behavior of organisms: An experimental analysis. D. Appleton-Century Company.
[3] Hebb, D. O. (1949). The organization of behavior: A neuropsychological theory. John Wiley & Sons.
[4] Vervliet, B., Kindt, M., Vansteenwegen, D., & Hermans, D. (2010). Fear generalization in humans: Impact of prior non-fearful experiences. Behaviour Research and Therapy, 48(11), 1078–1084. https://doi.org/10.1016/j.brat.2010.07.002
[5] Resnik, J., & Paz, R. (2015). Fear generalization in the primate amygdala. Nature Neuroscience, 18(2), 188–190. https://doi.org/10.1038/nn.3900
[6] LeDoux, J. E., Cicchetti, P., Xagoraris, A., & Romanski, L. M. (1990). The lateral amygdaloid nucleus: Sensory interface of the amygdala in fear conditioning. The Journal of Neuroscience, 10(4), 1062–1069. https://doi.org/10.1523/JNEUROSCI.10-04-01062.1990
[7] LaBar, K. S., Gatenby, J. C., Gore, J. C., LeDoux, J. E., & Phelps, E. A. (1998). Human amygdala activation during conditioned fear acquisition and extinction: A mixed-trial fMRI study. Neuron, 20(5), 937–945. https://doi.org/10.1016/S0896-6273(00)80475-4
[8] Kirschbaum, C., Pirke, K. M., & Hellhammer, D. H. (1993). The ‘Trier Social Stress Test’—A tool for investigating psychobiological stress responses in a laboratory setting. Neuropsychobiology, 28(1–2), 76–81. https://doi.org/10.1159/000119004
[9] Schommer, N. C., Hellhammer, D. H., & Kirschbaum, C. (2003). Dissociation between reactivity of the hypothalamus-pituitary-adrenal axis and the sympathetic-adrenal-medullary system to repeated psychosocial stress. Psychosomatic Medicine, 65(3), 450–460. https://doi.org/10.1097/01.PSY.0000035721.12441.17
[10] Creswell, D., Brown, K. W., Cohen, S., Creswell, K., Zoccola, P., Dickerson, S., Dutcher, J., Wu, S., & Chin, B. (2025). Does high perceived stress over the past month alter cortisol reactivity to the Trier Social Stress Test? Psychoneuroendocrinology, 172, 107256. https://doi.org/10.1016/j.psyneuen.2024.107256
[11] McEwen, B. S., & Stellar, E. (1993). Stress and the individual: Mechanisms leading to disease. Archives of Internal Medicine, 153(18), 2093–2101. https://doi.org/10.1001/archinte.1993.00410180039004
[12] Critchley, H. D., Wiens, S., Rotshtein, P., Öhman, A., & Dolan, R. J. (2004). Neural systems supporting interoceptive awareness. Nature Neuroscience, 7(2), 189–195. https://doi.org/10.1038/nn1176
[13] Phelps, E. A., Delgado, M. R., Nearing, K. I., & LeDoux, J. E. (2004). Extinction learning in humans: Role of the amygdala and vmPFC. Neuron, 43(6), 897–905. https://doi.org/10.1016/j.neuron.2004.08.042
[14] Quirk, G. J., Russo, G. K., Barron, J. L., & Lebron, K. (2000). The role of ventromedial prefrontal cortex in the recovery of extinguished fear. The Journal of Neuroscience, 20(16), 6225–6231. https://doi.org/10.1523/JNEUROSCI.20-16-06225.2000
[15] Schiller, D., Monfils, M. H., Raio, C. M., Johnson, D. C., LeDoux, J. E., & Phelps, E. A. (2010). Preventing the return of fear in humans using reconsolidation update mechanisms. Nature, 463(7277), 49–53. https://doi.org/10.1038/nature08637