איך נוצר הפער בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שהגוף עדיין מרגיש – ומה יכול לעזור לצמצם אותו
את יודעת שאין כרגע סכנה – אבל הגוף דרוך, את יודעת שהבדיקה יצאה תקינה – ובכל זאת תחושה קטנה בגוף מעוררת פחד, את יודעת שהתקופה הקשה הסתיימה – אבל משהו בך עדיין מתקשה להרפות, את יודעת שמותר לך להציב גבול – אבל ברגע האמת הגוף מתכווץ, האשמה עולה והמילים נתקעות' ולפעמים את אפילו יודעת להסביר לעצמך בדיוק למה זה קורה. חשבת על זה, דיברת על זה, הבנת את הקשר לעבר – ובכל זאת אותה תגובה חוזרת. ואז עולה השאלה: אם אני יודעת שהכול בסדר – למה אני עדיין מרגישה ככה? התשובה מתחילה בהבחנה חשובה: לדעת שאת בטוחה ולהרגיש בטוחה – זה לא תמיד אותו הדבר.
גוף ונפש: שאלה עתיקה, מדע חדש
הקשר בין גוף, נפש, תפיסה ורגש העסיק את האדם הרבה לפני שהיו לנו מכשירי הדמיה מוחית או מעבדות למדעי המוח. כבר אריסטו, ב-De Anima (על הנפש), עסק ביחסים שבין הגוף החי, תפיסה, תחושה ונפש. מאות שנים מאוחר יותר, זיגמונד פרויד ניסה להבין מדוע חוויות ודפוסים מן העבר ממשיכים להופיע בהווה, גם כאשר האדם אינו בוחר בהם באופן מודע. ב-Beyond the Pleasure Principle הוא ניסח את רעיון ה־repetition compulsion – החזרה הכפייתית על חוויות ודפוסים קודמים. זו תרומה היסטורית ותיאורטית חשובה, אך אין לראות בה כשלעצמה הוכחה נוירוביולוגית מודרנית. מהיום אנחנו יכולים לבחון חלק מהשאלות האלה באמצעות כלים אמפיריים. אריק קנדל, מחלוצי חקר הבסיס הביולוגי של למידה וזיכרון, הציע מסגרת שבה אין לראות תהליכים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים כעולמות מנותקים. במאמרו המכונן מ־1998 הוא הדגיש שהבנת ההתנהגות דורשת התייחסות ליחסי הגומלין בין הגורמים הביולוגיים והחברתיים המשפיעים עליה. במילים פשוטות: מה שאנחנו חושבים, מרגישים וחווים בגוף הם תהליכים שונים – אבל הם אינם מתקיימים בנפרד.
הגוף יכול להגיב לפני שהספקנו להסביר לעצמנו מה קורה
אנחנו נוטים לחשוב על תגובה אנושית כתהליך ליניארי: קרה משהו → חשבתי עליו → החלטתי כיצד להגיב → הגוף הגיב. אלא שהמוח האנושי מורכב יותר. הנוירוביולוג Joseph LeDoux והפסיכיאטר Daniel Pine הציעו ב־2016 מסגרת של שתי מערכות, המבחינה בין מעגלים התומכים בתגובות הגנתיות לאיום לבין המערכות המעורבות בחוויה המודעת של פחד וחרדה. זוהי מסגרת תיאורטית משפיעה, ולא טענה שיש במוח שתי מערכות פחד פשוטות ונפרדות. ההבחנה הזאת עוזרת להבין חוויה מוכרת: הראש אומר: הכול בסדר. אבל הגוף כבר הגיב. הדופק עלה. הנשימה השתנתה. השרירים התכווצו. הקשב הופנה למה שעלול להיות מסוכן. לכן העובדה שההיגיון אומר שאין סכנה אינה מבטיחה שכל המערכות המעורבות בתגובה יגיבו באותו רגע ובאותה צורה. מה שאנחנו יודעים באופן מודע הוא חלק מהתגובה שלנו – אבל לא כל התגובה.
המוח מקשיב גם לגוף
המוח אינו מקבל מידע רק מהעולם החיצוני. בכל רגע מגיע אליו מידע גם מתוך הגוף: דופק, נשימה, כאב, טמפרטורה, מתח שרירי, פעילות מערכת העיכול ותחושות פנימיות נוספות. התחום העוסק בחישה ובעיבוד של מצבו הפנימי של הגוף נקרא אינטרוספציה (Interoception). Khalsa ועמיתיו תיארו אינטרוספציה כתהליך רב־ממדי בעל קשרים משמעותיים לרגש, לקוגניציה ולבריאות הנפש. גם Critchley ו-Harrison הראו בסקירתם כיצד אותות ויסצרליים מהגוף יכולים להשפיע על תפיסה, רגש, קוגניציה והתנהגות. ניקח דוגמה פשוטה. הלב מתחיל לפעום במהירות. אישה אחת חושבת: עליתי עכשיו במדרגות. אחרת: אני כנראה לחוצה. ואישה שחוותה בעבר התקף חרדה עשויה לחשוב: זה מתחיל שוב. הדופק הוא אות גופני. אבל החוויה שנוצרת סביבו מושפעת גם מההקשר, מהקשב, מהזיכרון ומהמשמעות שהאדם מייחס לו. וכאן מתחיל להיות ברור מדוע לפעמים הגוף והפרשנות שלנו לגוף יכולים להזין זה את זה.
המוח לא רק מגיב – הוא גם צופה
אחד הכיוונים המשפיעים במדעי המוח העכשוויים מציע שהמוח אינו רק מקבל מידע ומגיב אליו – אלא משתמש בניסיון קודם כדי להעריך ולצפות את מה שעשוי לקרות. Lisa Feldman Barrett ו-W. Kyle Simmons הציעו מודל של predictive interoception, שלפיו החוויה האינטרוספטיבית נוצרת מתוך שילוב בין אותות העולים מן הגוף לבין תחזיות לגבי מצבו הצפוי. חשוב לדייק: זהו מודל מדעי משפיע, אך לא כל פרט בו מהווה עובדה מוסכמת וסופית. גם Peter Sterling, במסגרת עבודתו על allostasis, תיאר ויסות פיזיולוגי כתהליך שאינו מסתפק בתיקון בדיעבד אלא כולל גם היערכות לצרכים צפויים. מכאן עולה רעיון חשוב: המערכת אינה מחכה תמיד לראות מה יקרה. היא משתמשת במה שכבר למדה כדי להתכונן למה שהיא מעריכה שעומד לקרות.
מה שהמערכת למדה בעבר יכול להשפיע על ההווה
אנחנו לומדים לאורך כל החיים. לא רק באמצעות ידע מודע, אלא גם מתוך ניסיון. פחד. כאב. מחלה. אובדן. מערכות יחסים. חוסר ודאות. תקופות ממושכות של מתח ועומס. ולא תמיד צריך להיות אירוע טראומטי אחד גדול. לפעמים מדובר בשנים שבהן היית צריכה להיות חזקה. להחזיק הכול. לא לטעות. להיזהר. לרצות. להיות בשליטה. או פשוט להמשיך לתפקד. מתוך חוויות חוזרות יכולות להיווצר דרכי חשיבה, רגש והתנהגות שהופכות עם הזמן למהירות ואוטומטיות יותר. תגובה שהתאימה למה שעברת אז לא בהכרח מתאימה לחיים שלך היום.
כשמערכת ההגנה ממשיכה לעבוד שעות נוספות
תגובת סטרס אינה תקלה. להפך. אנחנו זקוקים ליכולת לזהות איום, לגייס משאבים ולהתאים את הגוף במהירות למצבים משתנים. Bruce McEwen, מחלוצי חקר הסטרס, השתמש במושגים allostasis ו־allostatic load כדי לתאר מצד אחד את יכולת הגוף להסתגל לדרישות משתנות, ומצד שני את העומס המצטבר שעלול להיווצר כאשר מערכות ההסתגלות מופעלות בתדירות גבוהה, אינן נכבות ביעילות או פועלות לאורך זמן באופן לא מאוזן. לכן הבעיה אינה שהגוף מגיב. מערכת בריאה צריכה לדעת להגיב. השאלה היא האם היא גם יודעת להתאים את התגובה למציאות המשתנה. אפשר לחשוב על כך כמו על אזעקה. אזעקה טובה אינה אזעקה שלעולם אינה פועלת. היא אזעקה שיודעת מתי יש סיבה לפעול – ומתי אפשר לחזור לשגרה.
למה ההיגיון לא פשוט משנה את התגובה?
כאן נמצאת אחת הנקודות החשובות ביותר להבנת שינוי. אנחנו נוטים לחשוב: אם הבנתי – אני אמורה להפסיק להגיב ככה. אבל למידה חדשה אינה בהכרח מחיקה של למידה קודמת. מחקריו של Mark Bouton בתחום ה־extinction הראו את חשיבות ההקשר בחזרה של תגובות שנלמדו בעבר. הכחדה אינה מתוארת פשוט כמחיקת הלמידה המקורית, אלא כלמידה חדשה שיכולה להתחרות בה. Michelle Craske ועמיתיה פיתחו את הרעיון במסגרת inhibitory learning, שבה טיפול בחשיפה מכוון, בין היתר, ליצירת למידה חדשה שמאתגרת את הציפייה המאיימת הקודמת .וזה מסביר תופעות יומיומיות רבות. אפשר לדעת שהמעלית בטוחה – ועדיין לפחד כשהדלת נסגרת. אפשר לדעת שהבדיקה האחרונה תקינה – ועדיין להרגיש חרדה לפני הבדיקה הבאה. אפשר לדעת שמותר להציב גבול – ועדיין להרגיש אשמה. אפשר לדעת שהאירוע הסתיים – ועדיין להגיב לרמז שמזכיר אותו. הבנה היא חלק מהשינוי. אבל הבנה לבדה לא תמיד משנה תגובה שנלמדה.
מה קורה כשהתגובה עצמה הופכת למקור הפחד?
לפעמים נוצר מעגל נוסף. מופיעה תחושה. אנחנו מבחינים בה. מפרשים אותה כסימן שמשהו אינו בסדר. הפירוש מגביר פחד. הפחד מגביר עוררות. העוררות הופכת את התחושה לבולטת יותר. לדוגמה: דופק → משהו קורה לי → פחד → עוררות → דופק חזק יותר → פחד נוסף. זהו אחד המקומות שבהם הרעיונות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית נעשים משמעותיים. Aaron Beck היה ממובילי המהפכה הקוגניטיבית בפסיכותרפיה והפנה את תשומת הלב לאופן שבו פרשנויות, אמונות ודפוסי חשיבה משפיעים על החוויה הרגשית ועל ההתנהגות. אין פירוש הדבר שהכול בראש. להפך. המשמעות היא שהגוף, הפרשנות, הרגש וההתנהגות יכולים להשתתף יחד ביצירת מעגל שמחזק את עצמו.
במקום להילחם בתגובה – להבין מה ממשיך להפעיל אותה
כאשר תגובה חוזרת שוב ושוב, קל להפנות את המאבק פנימה: אני חייבת להירגע. אני חייבת להפסיק לחשוב על זה. למה אני שוב ככה? אבל אפשר לשנות את השאלה. מה הפעיל אותי עכשיו? איזו משמעות נתתי למה שקרה? מה קרה בגוף? איזו מחשבה הופיעה? מה עשיתי בעקבותיה? האם אני מכירה את התגובה הזאת מתקופות אחרות בחיי? מה ממשיך לחזק אותה היום? ואיזו חוויה חדשה יכולה לאפשר למידה אחרת? במקום: מה לא בסדר איתי? אפשר לשאול: מה למדתי להגיב לאורך הדרך – ומה יכול להשתנות עכשיו?
מה שנלמד יכול להמשיך להשתנות
אחת התגליות המשמעותיות במדעי המוח היא שהמוח אינו מערכת קפואה. למידה וניסיון קשורים לשינויים בפעילות ובארגון של מערכות עצביות – יכולת שאנחנו מכנים נוירופלסטיות. עבודתו של Eric Kandel הייתה מרכזית בהתפתחות ההבנה של הבסיס הביולוגי ללמידה ולזיכרון. מאוחר יותר הוא טען במפורש שגם פסיכותרפיה, כאשר היא יוצרת שינוי מתמשך בהתנהגות, עושה זאת באמצעות למידה ולכן יש לצפות שיהיה לה ביטוי בתפקוד המוח. מחקרי הדמיה אכן מצאו שינויים בפעילות וברשתות מוחיות לאחר פסיכותרפיה בחרדה ובדיכאון, אם כי הספרות הטרוגנית ואינה מאפשרת לצמצם טיפול לאזור מוחי אחד. מטא־אנליזה של Messina ועמיתיו היא דוגמה למחקר כזה. אבל כאן חשוב מאוד לא להפוך נוירופלסטיות לסיסמה. נוירופלסטיות אינה אומרת שאפשר לתכנת מחדש את המוח בלחיצת כפתור. המשמעות המדעית צנועה – ועמוקה יותר: המוח ממשיך ללמוד. אפשר לצבור חוויות חדשות. לעדכן ציפיות. לתרגל תגובות אחרות. לשנות התנהגות. ולחזק עם הזמן דרכי תגובה שמתאימות יותר למציאות הנוכחית.
שינוי אינו מחיקה של העבר
המטרה אינה למחוק זיכרונות. לא למחוק פחד. לא להפסיק לעולם להרגיש מתח. ולא לכבות את מערכת העצבים. מערכת אנושית בריאה אמורה להגיב. המטרה היא לפתח יותר גמישות ויותר אפשרויות תגובה. להבחין טוב יותר בין עבר להווה. בין איום ממשי לבין רמז שמזכיר איום. בין תחושה לבין המשמעות שאנחנו נותנים לה. בין מחשבה שעולה לבין פעולה שחייבים לבצע בעקבותיה. בין תגובה אוטומטית לבין בחירה. לא למחוק את מה שנלמד – אלא לאפשר למידה חדשה שמתאימה יותר לחיים של היום.
אז מה באמת פירושו של הקשר גוף־נפש?
חשוב גם לומר מה הוא לא אומר. הוא לא אומר שכל כאב הוא רגשי. הוא לא אומר שכל מחלה נגרמת מסטרס או מטראומה. הוא לא אומר שמחשבות יוצרות כל מחלה. והוא בוודאי אינו אומר שאפשר לחשוב חיובי ולהעלים כל תסמין. תסמינים גופניים חדשים, מתמשכים או משתנים מצריכים בירור רפואי מתאים; הסתכלות גוף־נפש אינה תחליף לאבחון ולטיפול רפואי. המשמעות המקצועית של הקשר גוף־נפש מעניינת יותר: האדם הוא מערכת שבה תהליכים ביולוגיים, פסיכולוגיים, התנהגותיים וסביבתיים משפיעים זה על זה באופן מתמשך. תחושות הגוף משפיעות על החוויה. רגש משפיע על קשב. הקשב משפיע על מה שאנחנו מבחינים בו. למידה קודמת משפיעה על ציפיות. ציפיות יכולות להשפיע על הפרשנות. התנהגות יוצרת חוויות חדשות. והחוויות החדשות הופכות לחלק מהלמידה הבאה. הסקירות על אינטרוספציה ועל השפעות ויסצרליות על המוח ממחישות היטב עד כמה הגבול הפשוט בין גוף לבין נפש אינו משקף את המורכבות של המערכת האנושית.
איך זה מתחבר לצופן לריפוי גוף ונפש?
נקודת המוצא של צופן לריפוי גוף ונפש היא שלא מספיק לשאול רק: מה התסמין? אלא לנסות להבין את התמונה הרחבה יותר: מה חווית לאורך החיים? איזו משמעות קיבלו החוויות האלה עבורך? אילו דפוסים נבנו לאורך הדרך? מה ממשיך להפעיל אותם היום? כיצד הם מתבטאים בגוף, ברגש, בחשיבה ובהתנהגות? ומה יכול לאפשר תגובה חדשה?
מכאן נובעת ההסתכלות הרב־מערכתית של השיטה: שילוב בין פסיכותרפיה, עבודה קוגניטיבית וסומטית, התייחסות למערכת העצבים, זיהוי דפוסים וחיזוק יכולות של ויסות ותגובה גמישה יותר. חשוב להבחין בין התשתית המדעית לבין השיטה עצמה: הספרות המדעית המובאת במאמר תומכת בעקרונות ובמנגנונים המדעיים הנידונים בו; היא אינה מהווה מחקר יעילות של שיטת צופן לריפוי גוף ונפש עצמה. ההבחנה הזאת חשובה. כי חיבור בין טיפול למדע אינו דורש מאיתנו להבטיח יותר. הוא דורש מאיתנו להבין בצורה מדויקת יותר.
אז למה הגוף מגיב גם כשהראש יודע שהכול בסדר?
כי הידיעה המודעת היא רק חלק מהמערכת שמעצבת את הדרך שבה אנחנו מגיבים. הגוף והמוח מושפעים גם מלמידה קודמת, מזיכרון, מהקשר, מציפיות, מתחושות פנימיות ומהמשמעות שאנחנו נותנים להן. לכן יכול להיות שהיום את כבר יודעת אחרת – אבל חלק מהתגובות שלך עדיין נשענות על מה שנלמד בעבר. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: מה שנלמד בעבר לא חייב להיעלם כדי להפסיק לנהל את ההווה. אפשר להבין אותו. אפשר לזהות מה ממשיך להפעיל אותו. ואפשר ליצור תנאים ללמידה חדשה ולתגובה שמתאימה יותר למי שאת ולחיים שלך היום.
מקורות מדעיים
- Barrett, L. F., & Simmons, W. K. (2015). Interoceptive predictions in the brain. Nature Reviews Neuroscience, 16(7), 419–429. DOI: 10.1038/nrn3950. מאמר זה מציג מודל תיאורטי של predictive interoception ולכן אינו מוצג כאן כקונצנזוס סופי.
- Bouton, M. E. (2004). Context and behavioral processes in extinction. Learning & Memory, 11(5), 485–494. DOI: 10.1101/lm.78804.
- Craske, M. G., Treanor, M., Conway, C. C., Zbozinek, T., & Vervliet, B. (2014). Maximizing exposure therapy: An inhibitory learning approach. Behaviour Research and Therapy, 58, 10–23. DOI: 10.1016/j.brat.2014.04.006.
- Critchley, H. D., & Harrison, N. A. (2013). Visceral influences on brain and behavior. Neuron, 77(4), 624–638. DOI: 10.1016/j.neuron.2013.02.008.
- Kandel, E. R. (1998). A new intellectual framework for psychiatry. American Journal of Psychiatry, 155(4), 457–469. DOI: 10.1176/ajp.155.4.457.
- Khalsa, S. S., Adolphs, R., Cameron, O. G., Critchley, H. D., et al. (2018). Interoception and mental health: A roadmap. Biological Psychiatry: Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, 3(6), 501–513. DOI: 10.1016/j.bpsc.2017.12.004.
- LeDoux, J. E., & Pine, D. S. (2016). Using neuroscience to help understand fear and anxiety: A two-system framework. American Journal of Psychiatry, 173(11), 1083–1093. DOI: 10.1176/appi.ajp.2016.16030353.
- McEwen, B. S. (1998). Stress, adaptation, and disease: Allostasis and allostatic load. Annals of the New York Academy of Sciences, 840, 33–44. DOI: 10.1111/j.1749-6632.1998.tb09546.x.
- Messina, I., Sambin, M., Palmieri, A., & Viviani, R. (2013). Neural correlates of psychotherapy in anxiety and depression: A meta-analysis. PLOS ONE, 8(9), e74657. DOI: 10.1371/journal.pone.0074657.
- Sterling, P. (2012). Allostasis: A model of predictive regulation. Physiology & Behavior, 106(1), 5–15. DOI: 10.1016/j.physbeh.2011.06.004.
- Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. מקור היסטורי להתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על חזרתיות ו־repetition compulsion; אינו מוצג כראיה נוירוביולוגית מודרנית.
- De Anima (On the Soul). מקור פילוסופי קלאסי לדיון בגוף, נפש, תפיסה ותחושה; אינו מקור אמפירי במובן המדעי המודרני.