על מערכת העצבים אחרי סרטן השד, דריכות, פחד מחזרת המחלה והפער בין מה שאנחנו יודעות לבין מה שהגוף עדיין מרגיש
הטיפולים הסתיימו, הבדיקות תקינות, הרופא אומר שאפשר להתחיל לחזור לשגרה, אבל משהו בפנים עדיין לא באמת חזר. הודעה מהמרפאה מקפיצה, בדיקת מעקב שמתקרבת מתחילה להעסיק ימים קודם, כאב קטן בגב, עייפות לא מוסברת או תחושה חדשה בשד יכולים להעלות מיד את המחשבה ומה אם זה חזר? ולפעמים המחשבה אפילו אינה הראשונה להגיע, קודם מגיע הגוף, הדופק עולה, הבטן מתכווצת, הכתפיים נדרכות, קשה יותר להירדם, הנשימה משתנה ורק אחר כך הראש מנסה להסביר לעצמו: אבל אמרו לי שהכול בסדר. ואז עולה השאלה: אם אני יודעת שאין כרגע עדות למחלה – למה הגוף עדיין מגיב כאילו משהו מסוכן עומד לקרות? הכותרת של המאמר מתארת חוויה מוכרת – לא אבחנה נוירולוגית. אין מצב רפואי יחיד שנקרא מערכת עצבים שנתקעה אחרי סרטן, ואין בדיקה שמראה שהמוח "עדיין חושב שיש סרטן”. המחקר כן מצביע על כמה תהליכים שיכולים לעזור להבין את הפער: למידת איום, פחד מחזרת המחלה, קשב מוגבר לתחושות הגוף, זיכרון רגשי, שינה, עייפות, ויסות אוטונומי ומערכות הסטרס של הגוף. בקרב נשים עם סרטן השד ושורדות נמצאו גם שינויים במדדים של ויסות אוטונומי, אך התמונה אינה אחידה והגורמים האפשריים כוללים את המחלה, הטיפולים, כושר גופני, שינה ומצוקה פסיכולוגית. לפעמים הרפואה כבר עברה לשלב המעקב – אבל הגוף, הזיכרון והמשמעות שנבנתה סביב המחלה עדיין צריכים להסתגל למציאות שהשתנתה.
מה קורה בגוף בזמן איום?
כאשר אנחנו מזהות מצב שדורש פעולה, הגוף אינו מגיב דרך מערכת אחת בלבד. רשתות מוחיות שמעבדות משמעות ואיום, מערכת העצבים האוטונומית, מערכות הורמונליות ובהן ציר ה־HPA, קשב, זיכרון והתנהגות – כולן יכולות להשתתף בתגובה. מערכת העצבים האוטונומית מסייעת לווסת תהליכים כמו קצב הלב, לחץ הדם, עיכול והזעה. נהוג לדבר על המרכיב הסימפתטי, שמעורב בגיוס משאבים לפעולה, ועל המרכיב הפאראסימפתטי, שמעורב בין היתר בוויסות ובהתאוששות. אבל חשוב להימנע מחלוקה פשוטה של סימפתטי = רע ופאראסימפתטי = טוב, שתיהן חיוניות. המערכת הבריאה אינה אמורה להיות רגועה תמיד, היא צריכה להיות מסוגלת להתגייס כשצריך – ולשנות את התגובה כשהמצב משתנה. Bruce McEwen השתמש במושג allostasis -אלוסטזיס כדי לתאר את ההתאמות שהגוף מבצע מול דרישות משתנות. כאשר מנגנוני הסתגלות מופעלים שוב ושוב או לאורך זמן, יכול להצטבר מה שהוא כינה allostatic load עומס אלוסטטי, כלומר המחיר המצטבר של התאמה מתמשכת. זהו מודל מדעי של סטרס והסתגלות – לא אבחנה רפואית אישית.
האמיגדלה: חלק ממערכת החישה ההישרדותית
בתוך רשתות המוח המעורבות בזיהוי ובהערכת איום נמצאת האמיגדלה מבנה בעומק המוח שמעורב בלמידה רגשית, בעיבוד משמעות של גירויים ובתגובות למצבים בעלי חשיבות ביולוגית. בשפה פשוטה אפשר לחשוב עליה כעל חלק מ־מערכת החישה ההישרדותית של המוח. אבל חשוב לדייק: האמיגדלה אינה "כפתור הפחד”, אינה פועלת לבדה ואינה מחליטה לבדה אם משהו מסוכן.Joseph LeDoux ו־Daniel Pine הציעו מסגרת שמבחינה בין מערכות מוחיות המעורבות בזיהוי איום ובהפעלת תגובות הגנתיות לבין המערכות התורמות לחוויה המודעת של פחד וחרדה. ההבחנה הזאת היא מודל מדעי חשוב, אף שקיימת בספרות גם ביקורת על האופן שבו יש להפריד בין שתי המערכות.
היא בכל זאת מסייעת להבין איך יכולה להתקיים חוויה כמו: אני יודעת שהבדיקה תקינה ובו בזמן:
הדופק עולה, הבטן מתכווצת, נוצר דחף לבדוק, הגוף נעשה דרוך. הראש יכול לדעת שהמצב השתנה – בזמן שמערכות שלמדו לזהות איום עדיין מגיבות לרמזים שנקשרו אליו בעבר.
איך משהו ניטרלי הופך לסימן של סכנה?
לפני הסרטן, MRI הוא מכשיר, אחרי הסרטן, הוא יכול להפוך למקום שבו מחכים לתשובה. לפני הסרטן, טלפון מהמרפאה הוא טלפון, אחרי הסרטן: למה מתקשרים? לפני הסרטן, כאב בגב יכול להיות: ישנתי לא טוב, אחרי הסרטן :אולי זו גרורה. המוח לומד קשרים בין גירויים, הקשר ותוצאות. כאשר אירוע מסוים התרחש בתקופה של סכנה ממשית, פחד או חוסר ודאות, רמזים שנקשרו אליו יכולים לקבל משמעות שונה גם בהמשך. המחקר על מערכות איום ולמידה תומך בכך שתגובות הגנתיות יכולות להופעל גם בלי שהחוויה המודעת של פחד תהיה התהליך הראשון או היחיד שמעורב.
זה אינו אומר שהמוח טועה, במהלך מחלה רצינית, קשב לסימני סכנה יכול להיות מובן ולעיתים חיוני.
מה שנלמד בתקופה שבה באמת היה איום אינו נעלם אוטומטית ביום שבו הטיפול מסתיים.
למה "אני יודעת שהכול בסדר" לא תמיד מרגיע את הגוף? אחד הדברים המבלבלים ביותר הוא הפער בין ידע לחוויה, אישה יכולה להבין היטב את תוצאות הבדיקות שלה, היא יכולה לדעת שאין כרגע ממצא המעיד על חזרת המחלה, ובכל זאת להרגיש פחד אמיתי .המסגרת של LeDoux ו־ Pine עוזרת להבין מדוע מידע מודע אינו בהכרח מבטל מיד תגובות הגנתיות שנלמדו. לכן המשפט :אין לי ממה לפחד, לא תמיד מספיק. אפשר לדעת שההווה בטוח יותר – ועדיין להזדקק לניסיון וללמידה חדשים כדי שגם דפוס התגובה ישתנה.
מהאמיגדלה אל הגוף: ציר ה־HPA
תגובות סטרס אינן נשארות בתוך המוח, אחד המנגנונים המרכזיים שמחברים בין מוח לגוף הוא
ציר ה־HPA – Hypothalamic–Pituitary–Adrenal axis, בעברית: ציר היפותלמוס–היפופיזה–אדרנל. כאשר המוח מעריך שנדרש גיוס של משאבים, ההיפותלמוס משתתף בהפעלת שרשרת הורמונלית. הוא משפיע על ההיפופיזה, שמפרישה ACTH; הורמון זה פועל על בלוטות האדרנל ומעודד הפרשת גלוקוקורטיקואידים, ובהם קורטיזול. קורטיזול אינו "הורמון רע”, הוא מרכיב חיוני במערכת ההסתגלות של הגוף ומשתתף בין היתר בוויסות מטבולי, אנרגטי וחיסוני.
סקירה שיטתית מ־2024 שבחנה 17 מחקרים על תפקוד ציר HPA באנשים עם סרטן מצאה עדויות לשינויים בתפקוד הציר ברוב המחקרים, אך גם שונות מתודולוגית משמעותית באופן שבו נמדד התפקוד, לכן אין בסיס לומר שלכל מי שעבר סרטן יש "ציר HPA משובש". הנקודה החשובה היא שמה שאנחנו מכנות "סטרס” אינו רק מחשבה, זו תגובה רב־מערכתית שבה המוח, מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית והגוף מתקשרים זה עם זה.
מה קורה למערכת העצבים האוטונומית אחרי סרטן השד?
מחקרים בחנו בין היתר Heart Rate Variability – HRV, השונות בזמן שבין פעימות הלב.
HRV יכול לספק מידע על היבטים של ויסות אוטונומי לבבי. הוא אינו מדד לרוגע, ואי אפשר להסיק ממנו לבדו אם אדם נמצא ב מצב "הישרדות". הסקירה השיטתית של Arab ועמיתיה בחנה 12 מחקרים בנשים עם סרטן השד ובשורדות ומצאה עדויות לשינויים ב־HRV ובוויסות האוטונומי, לצד מגבלות משמעותיות כמו מדגמים קטנים והטרוגניות בין המחקרים. Lakoski ועמיתיו תיארו אף הם גורמים אפשריים לתפקוד אוטונומי שונה, ובהם טיפולים אנטי־סרטניים, סטרס פסיכולוגי, הפרעות שינה וירידה בכושר הגופני. לכן נכון יותר לומר: אצל חלק מהנשים ניתן למצוא שינויים בוויסות האוטונומי לאחר סרטן השד – אבל אין דפוס אחד שמסביר את החוויה של כולן.
פחד מחזרת המחלה: כשהסכנה אינה עוד רעיון תיאורטי
אחרי סרטן, האפשרות שהמחלה תחזור קיימת כחלק מהמציאות הרפואית. לכן פחד מחזרה אינו בהכרח פחד "לא הגיוני". Fear of Cancer Recurrence- FCRמתאר חשש, דאגה או פחד שהסרטן יחזור או יתקדם. אצל חלק מהאנשים הפחד נשאר ברמה טבעית ומוגבלת; אצל אחרים הוא יכול להפוך למוקד משמעותי של מצוקה, דריכות ועיסוק בגוף, כל כאב עלול להפוך לסימן, כל בדיקה לשבוע של דריכות, כל תוכנית לעתיד יכולה לקבל סימן שאלה. הנקודה אינה עצם קיומו של הפחד, אלא כמה מקום הוא תופס ועד כמה הוא מנהל את חיי ההווה.
כשכל תחושה בגוף מקבלת משמעות חדשה
כאן נכנס מושג נוסף: אינטרוספציה Interoception אינטרוספציה היא התהליך שבו המוח ומערכת העצבים חשים, מייצגים ומפרשים אותות שמגיעים מתוך הגוף – כמו דופק, נשימה, כאב, טמפרטורה ותחושות פנימיות נוספות. אחרי סרטן, אותות כאלה יכולים לקבל משמעות חדשה. עייפות: ככה הרגשתי לפני האבחנה, כאב: אולי זה חזר. דופק:משהו קורה לי. תחושה בשד: אני חייבת לבדוק. התחושה עצמה יכולה להיות אמיתית לחלוטין – אבל המשמעות המיוחסת לה משפיעה על מה שקורה אחר כך. כאשר אות מתפרש כאיום, תשומת הלב מתמקדת בו, וככל שהקשב מופנה פנימה, אפשר להבחין ביותר תחושות. כך עשוי להיווצר מעגל:
תחושה → קשב → פרשנות של איום → פחד → עוררות → עוד קשב לגוף.
אין פירוש הדבר שתסמין גופני "נוצר מהמחשבה”, מדובר ביחסי גומלין בין אות גופני, קשב, משמעות ותגובה.
האם סרטן יכול להיחוות כטראומה?
אצל חלק מהנשים – כן, אבל לא כל מי שעברה סרטן מפתחת הפרעת דחק פוסט־טראומטית.
המחקר מראה שהחוויה האונקולוגית יכולה להיות קשורה אצל חלק מהנשים לתסמינים פוסט־טראומטיים כמו זיכרונות חודרניים, הימנעות, עוררות גבוהה, הפרעות שינה ותגובה חזקה לתזכורות הקשורות למחלה. לפעמים דווקא כשהטיפולים מסתיימים, יש יותר מקום להבין מה קרה. במהלך הטיפול צריך לעבור בדיקה, טיפול, ניתוח, תוצאה, עוד בדיקה. אחרי שהמערכת הרפואית מתחילה להתרחק, מתחיל לעיתים גם העיבוד הפסיכולוגי.
למה בדיקות מעקב מחזירות את הדריכות? הרציונל אומר: זו בדיקה שגרתית, אבל הזיכרון יודע: כבר הייתה פעם בדיקה ששינתה הכול. הימים שלפני ממוגרפיה, MRI, CT, בדיקות דם או ביקורת אונקולוגית יכולים להחזיר לחזית את אי־הוודאות – יש מי שישנה פחות, מי שמתחילה לבדוק את הגוף, מי שמחפשת מידע, מי שמתקשה להתרכז ומי שרק רוצה: שזה כבר יהיה מאחוריי. זו אינה בהכרח עדות לכך שהאישה "לא התקדמה” זה יכול להיות מצב שבו רמז מוכר מפעיל תגובה שנלמדה בתקופה שבה משמעותו הייתה גדולה במיוחד. השינה – שינה אינה פרט שולי בתוך התמונה, כאב, פחד ודריכות יכולים לפגוע בשינה – ושינה לא מספקת יכולה בתורה להשפיע על עייפות, קשב, מצב רוח ויכולת ההתמודדות. בספרות על תפקוד אוטונומי בסרטן השד, הפרעות שינה מופיעות כאחד הגורמים האפשריים הקשורים לוויסות הפיזיולוגי לאחר המחלה והטיפול. כך יכולים להיווצר מעגלים:
פחד → פחות שינה → יותר עייפות ורגישות → יותר קושי להתמודד עם פחד.
כאב → יקיצה → עייפות → יותר קשב לגוף → יותר דאגה.
מהו עומס אלוסטטי – ולמה הוא רלוונטי כאן?
תקופת סרטן יכולה לכלול חודשים של אי־ודאות, בדיקות, כאב, טיפולים, המתנה, שינויים גופניים ושינה לא סדירה. McEwen הציע לחשוב על סטרס לא רק לפי עוצמתו ברגע מסוים אלא גם לפי משך, חזרתיות ויכולת ההתאוששות, זהו הבסיס לרעיון של עומס אלוסטטי, זה אינו אומר שכל שורדת סרטן נמצאת ב"עומס אלוסטטי. זהו מודל שעוזר להבין מדוע חודשים של התמודדות שונים מאירוע לחץ קצר שחולף. מה יכול להמשיך להחזיק את הדריכות? אצל כל אישה התמונה שונה, לפעמים זה פחד מחזרה, לפעמים כאב, לפעמים בדיקה מתקרבת, לפעמים שינה לא טובה, לפעמים עייפות ולפעמים גם מה שאנחנו עושות כדי להרגיש בטוחות. לדוגמה:
תחושה → בדיקה עצמית → חיפוש בגוגל → הקלה קצרה → תחושה נוספת → בדיקה נוספת.
פחד מבדיקה → דחיית הבדיקה → הקלה זמנית → פחד גדול יותר כשהמועד מתקרב.
כאב → פחד מתנועה → פחות פעילות → ירידה בביטחון בגוף → עוד תשומת לב לכאב.
אלה אינן נוסחאות שמתאימות לכולן, אבל הן מדגימות עיקרון חשוב:
תגובה שמטרתה להגן עלינו יכולה לפעמים, בלי כוונה, להשאיר את האיום במרכז תשומת הלב.
מה עם כל מה שהיה עוד לפני הסרטן?
המחלה אינה מגיעה אל אדם ללא היסטוריה, כל אחת מגיעה אליה עם הדרך שבה למדה להתמודד עם איום, אי־ודאות, כאב, שליטה וקשרים. אצל אחת, חוסר ודאות היה תמיד קשה, אחרת למדה להיות דרוכה כדי לזהות בעיה מוקדם, אחרת למדה להחזיק הכול לבד, אחרת דחקה צרכים והמשיכה לתפקד גם כשהייתה מותשת. אין מכאן מסקנה שחוויות כאלה גרמו לסרטן. השאלה הרלוונטית לטיפול היא
אחרת: עם אילו דרכי תגובה, אמונות והרגלים האדם הגיע אל המשבר – ומה מהם עדיין מופעל היום?
האם אפשר לשנות תגובת איום שנלמדה?
מערכת העצבים אינה מערכת קפואה, נוירופלסטיות מתארת את יכולתה להשתנות בעקבות ניסיון ולמידה. אין פירוש הדבר שאפשר "לאפס” את מערכת העצבים או למחוק זיכרונות. אבל מחקר במדעי הסטרס והלמידה מראה שמערכות מוחיות המעורבות בהסתגלות הן דינמיות ומשתנות בעקבות ניסיון וסביבה. השינוי אינו חייב להיות: אני לעולם לא אפחד שוב. הוא יכול להיות: כשפחד מופיע, אני כבר לא חייבת להגיב אליו בדיוק כפי שהגבתי בעבר. שינוי אינו אומר להפסיק להקשיב לגוף – לאחר סרטן חשוב להקשיב לגוף, חשוב ללכת למעקב, חשוב לדווח על תסמינים חדשים, מתמשכים או מדאיגים בהתאם להנחיות הצוות הרפואי. עבודה פסיכולוגית או גוף־נפש אינה מחליפה בירור רפואי. אבל גם אין צורך להפוך כל תחושה מיד להוכחה שהמחלה חזרה. בין התעלמות מהגוף לבין ניטור בלתי פוסק שלו קיים מרחב של הקשבה, בירור ותגובה מותאמת. שם אפשר להתחיל לבנות מחדש ביטחון. לא ביטחון שאומר: שום דבר רע לא יקרה לי. אלא ביטחון שאומר: אני יכולה להקשיב, לבדוק כשצריך – ולא לתת לאפשרות של סכנה להשתלט על כל מה שקורה עכשיו.
איך זה מתחבר ל- "צופן לריפוי גוף ונפש”?
ב־צופן לריפוי גוף ונפש השאלה אינה רק: איך מרגיעים את מערכת העצבים ?נקודת המבט רחבה יותר. אנחנו מבקשות להבין מה מפעיל את תגובת האיום, מה האדם למד לאורך החיים ובתקופת הסרטן, איזו משמעות נקשרה לחוויות האלה – ואילו דפוסי תגובה ממשיכים לפעול היום בגוף, ברגש, בחשיבה ובהתנהגות. לכן אנחנו בוחנות את חוויית המחלה והטיפולים, פחד מחזרת המחלה, שינה, כאב, עייפות, תחושות הגוף, מחשבות ואמונות — ואת הדרך שבה כל אלה משפיעים זה על זה.
בתוך ההסתכלות הזאת אנחנו מתייחסות גם למערכות הפיזיולוגיות המעורבות בתגובת סטרס: רשתות איום שבהן משתתפת האמיגדלה, מערכת העצבים האוטונומית וציר ה־HPA. אבל העבודה אינה מתחילה בהכרח ביום האבחנה. לפעמים כדי להבין למה המערכת מגיבה כפי שהיא מגיבה היום, צריך להבין גם מה היא למדה הרבה קודם. לכן בתוך התהליך ניתן לבחון חוויות חיים משמעותיות שקדמו למחלה: חוויות ילדות, אובדן, תקופות של עומס ממושך, חוסר ביטחון, חוסר שליטה, מערכות יחסים משמעותיות ואירועים רפואיים קודמים – לצד דפוסים כמו דריכות, צורך בשליטה, ריצוי, הימנעות, קושי להציב גבולות או דחיקת צרכים. המטרה אינה למצוא אירוע ש"גרם לסרטן" , המטרה היא להבין:
אילו דרכי תגובה נבנו לאורך החיים, מה מחוויית הסרטן הצטרף אליהן – ומה מכל זה ממשיך לפעול היום. אישה שלמדה במשך שנים לזהות סכנה מוקדם יכולה להפנות אחרי הסרטן את אותה דריכות פנימה – אל הגוף.
אישה שהייתה רגילה להחזיק הכול בשליטה יכולה לגלות שחוסר הוודאות של המעקב הרפואי מפעיל בדיוק את המקום הזה. אישה שהתרגלה להמשיך לתפקד למרות עומס יכולה להמשיך לדחוף את עצמה גם כשהגוף עייף. ואישה שחוותה בעבר אירועים שבהם המציאות השתנתה ללא אזהרה יכולה לפגוש בתוך מסע הסרטן אמונה מוכרת: אסור לי להרפות. כאשר מזוהה אירוע עבר משמעותי או דפוס ישן, לא נשארים רק ברמת ההבנה האינטלקטואלית. בוחנים את המשמעות שנקשרה אליו, את הרגש, תגובות הגוף, האמונות ואת דרכי ההתנהגות שנבנו סביבו – ואת האופן שבו הם מופיעים היום. ובמקביל עובדים עם מה שנוצר בתוך מסע הסרטן עצמו: רגע האבחנה, הבדיקות, הטיפולים, הכאב, ההמתנה לתוצאות, הפחד מחזרת המחלה, השינוי ביחסים עם הגוף והמפגש החוזר עם מערכת הבריאות.
מה פירוש עבודה על ציר ה־”HPA” בתוך השיטה?
כאן חשוב לדייק במיוחד, ב־”צופן לריפוי גוף ונפש” אין משמעות הדבר שאנחנו מטפלות "בקורטיזול” או טוענות שאנחנו מתקנות באופן ישיר את ציר ה־HPA, ציר ה־HPA הוא מערכת פיזיולוגית מורכבת, והספרות האונקולוגית עצמה מצביעה על שונות משמעותית בתפקודו ובאופן שבו הוא נמדד.
העבודה הטיפולית מתייחסת אל הגורמים שניתן לזהות ולעבוד איתם בתוך חיי האדם:
מצבי איום, המשמעות המיוחסת לתחושות הגוף, עוררות, פחד, שינה, עומס ממושך, דפוסי חשיבה והתנהגות. יכולת ההתאוששות לאחר סטרס והתגובות שנלמדו לאורך החיים .כלומר, לא עובדים עם ההיפותלמוס, ההיפופיזה או האדרנל כאילו היו יחידות שאפשר "לאפס”.
עובדים עם האדם ועם התנאים שבתוכם מערכת הסטרס שלו פועלת. המטרה היא לזהות מה ממשיך להפעיל את המערכת, מה כבר אינו מותאם להווה, ואילו תגובות חדשות אפשר לפתח ולבסס היום.
מה פירוש עבודה עם האמיגדלה?
גם כאן אין כוונה "לכבות את האמיגדלה". האמיגדלה היא חלק חיוני ברשתות שמסייעות לזהות מה חשוב ומה עשוי לדרוש תגובה. העבודה היא עם הרמזים, המשמעויות והתגובות שנקשרו לאיום.
לדוגמה: תחושה מסוימת בגוף, בדיקת MRI , המתנה לתוצאה, טלפון מהמרפאה, כאב, חוסר ודאות.
או אפילו המחשבה :אולי זה חזר? כאשר רמז כזה מפעיל תגובה, אפשר לבחון: מה קורה עכשיו בגוף?
איזו משמעות אני נותנת למה שקורה? מה אני עושה מיד כדי להרגיש בטוחה? מה מתוך זה באמת משרת אותי? ומה מתוך התגובה שייך לדפוס שנלמד בעבר? המטרה אינה לבטל את מערכת האיום – אלא לפתח תגובה מדויקת וגמישה יותר למה שמתרחש בהווה.
כשהעבר, הסרטן וההווה מתחברים לתמונה אחת
כך מתקבלת ב־צופן לריפוי גוף ונפש תמונה של שלושה רבדים: מה היה לפני המחלה – חוויות, משמעות ודפוסי תגובה שנבנו לאורך השנים. מה קרה במהלך המחלה והטיפולים – אבחנה, כאב, טיפולים, פחד, בדיקות וחוסר ודאות. ומה מתרחש היום – דריכות, פחד מחזרה, קשב לגוף, שינה, עייפות, התנהגות והיכולת לחזור לחיים. השאלה הטיפולית אינה רק: למה אני עדיין מפחדת? אלא: מה מפעיל את המערכת שלי היום, מאיפה התגובה הזאת מוכרת לי – ואילו תגובות חדשות אפשר לפתח ולבסס היום? המטרה אינה להבטיח חיים בלי פחד, גם לא להתעלם מסימנים רפואיים.
המטרה היא לבנות תגובה מדויקת וגמישה יותר – כזו שיודעת להתגייס כשבאמת צריך, אבל גם יודעת לחזור לחיים כשהאיום אינו נוכח. הסכנה חלפה – אבל לא צריך למחוק את העבר כדי להשתנות
אולי המטרה אינה לשכוח את מה שהיה, את לא צריכה לשכנע את עצמך שהסרטן לא קרה, מה שעברת הפך לחלק מהסיפור שלך, אבל הוא אינו חייב להפוך לכל הסיפור.
מערכות של למידה, קשב ותגובה אינן קבועות לחלוטין, המחקר על סטרס, פלסטיות מוחית ולמידת איום מראה שהן מושפעות מניסיון ומהקשר. השינוי יכול להתחיל כאשר האדם צובר שוב ושוב חוויות שבהן תחושה, בדיקה או חוסר ודאות אינם מובילים בהכרח לאותה תגובת איום. אפשר להיות קשובה בלי להיות דרוכה כל הזמן, לעבור בדיקה בלי שכל החיים ייעצרו סביבה, להרגיש תחושה בלי שכל תחושה תהפוך מיד לאיום. וללמוד לחיות גם בתוך העובדה שאין ודאות מוחלטת,לא לחזור בדיוק למי שהיית לפני הסרטן, אלא לראות את מי שאת היום, אחרי הדרך שעברת ולבנות איתה בהדרגה יותר ביטחון, יותר גמישות ויותר מקום לחיים שמתרחשים עכשיו.
מקורות מדעיים
- Arab, C., Dias, D. P. M., Barbosa, R. T. A., Carvalho, T. D., Valenti, V. E., Crocetta, T. B., Ferreira, M., de Abreu, L. C., & Ferreira, C. (2016). Heart rate variability measure in breast cancer patients and survivors: A systematic review. Psychoneuroendocrinology, 68, 57–68. DOI: 10.1016/j.psyneuen.2016.02.018.
- Carreira, H., Williams, R., Müller, M., Harewood, R., Stanway, S., & Bhaskaran, K. (2018). Associations between breast cancer survivorship and adverse mental health outcomes: A systematic review. Journal of the National Cancer Institute, 110(12), 1311–1327. DOI: 10.1093/jnci/djy177.
- Critchley, H. D., & Harrison, N. A. (2013). Visceral influences on brain and behavior. Neuron, 77(4), 624–638. DOI: 10.1016/j.neuron.2013.02.008.
- Kanter, N. G., Cohen-Woods, S., Balfour, D. A., Burt, M. G., Waterman, A. L., & Koczwara, B. (2024). Hypothalamic–pituitary–adrenal axis dysfunction in people with cancer: A systematic review. Cancer Medicine, 13(22), e70366. DOI: 10.1002/cam4.70366.
- Khalsa, S. S., Adolphs, R., Cameron, O. G., Critchley, H. D., et al. (2018). Interoception and mental health: A roadmap. Biological Psychiatry: Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, 3(6), 501–513. DOI: 10.1016/j.bpsc.2017.12.004.
- Lakoski, S. G., Jones, L. W., Krone, R. J., Stein, P. K., & Scott, J. M. (2015). Autonomic dysfunction in early breast cancer: Incidence, clinical importance, and underlying mechanisms. American Heart Journal, 170(2), 231–241. DOI: 10.1016/j.ahj.2015.05.014.
- Lebel, S., Ozakinci, G., Humphris, G., Mutsaers, B., Thewes, B., Prins, J., Dinkel, A., & Butow, P. (2016). From normal response to clinical problem: Definition and clinical features of fear of cancer recurrence. Supportive Care in Cancer, 24(8), 3265–3268. DOI: 10.1007/s00520-016-3272-5.
- LeDoux, J. E., & Pine, D. S. (2016). Using neuroscience to help understand fear and anxiety: A two-system framework. American Journal of Psychiatry, 173(11), 1083–1093. DOI: 10.1176/appi.ajp.2016.16030353.
- McEwen, B. S. (1998). Stress, adaptation, and disease: Allostasis and allostatic load. Annals of the New York Academy of Sciences, 840, 33–44. DOI: 10.1111/j.1749-6632.1998.tb09546.x.
- McEwen, B. S. (2007). Physiology and neurobiology of stress and adaptation: Central role of the brain. Physiological Reviews, 87(3), 873–904. DOI: 10.1152/physrev.00041.2006.
- McEwen, B. S., & Gianaros, P. J. (2011). Stress- and allostasis-induced brain plasticity. Annual Review of Medicine, 62, 431–445. DOI: 10.1146/annurev-med-052209-100430.
- Mutsaers, B., Butow, P., Dinkel, A., Humphris, G., Maheu, C., Ozakinci, G., Prins, J., Sharpe, L., Smith, A. B., Thewes, B., & Lebel, S. (2020). Identifying the key characteristics of clinical fear of cancer recurrence: An international Delphi study. Psycho-Oncology, 29(2), 430–436. DOI: 10.1002/pon.5283.
- Simonelli, L. E., Siegel, S. D., & Duffy, N. M. (2017). Fear of cancer recurrence: A theoretical review and its relevance for clinical presentation and management. Psycho-Oncology, 26(10), 1444–1454. DOI: 10.1002/pon.4168.
- Wu, X., Wang, J., Cofie, R., Kaminga, A. C., & Liu, A. (2016). Prevalence of posttraumatic stress disorder among breast cancer patients: A meta-analysis. Iranian Journal of Public Health, 45(12), 1533–1544.