החיבור בין הנפש, מערכת העצבים ומערכת החיסון
יש רגעים שבהם הקשר בין הגוף לנפש מורגש כמעט בלי צורך בהסבר, תקופה ממושכת של מתח והשינה משתנה, עומס רגשי והגוף נעשה דרוך יותר, לילה כמעט ללא שינה ולמחרת לא רק העייפות משתנה, אלא גם מצב הרוח, הריכוז והתחושה הכללית בגוף, מחלה ופתאום גם האנרגיה, המוטיבציה והרצון להיות בחברת אנשים משתנים .אנחנו רגילים לקרוא לחלק מהדברים האלה "נפשיים" ולאחרים "גופניים", אבל הגוף עצמו אינו פועל לפי החלוקה הזאת. האם מה שאנחנו חווים מבחינה נפשית יכול להשפיע על מערכת העצבים ועל מערכת החיסון והאם מערכת החיסון יכולה להשפיע בחזרה על האופן שבו אנחנו מרגישים ?התשובה המדעית היא כן והקשר מורכב, ביולוגי ודו־כיווני .התחום שחוקר את מערכת היחסים הזאת נקרא פסיכו־נוירו־אימונולוגיה Psychoneuroimmunology או, PNI.
פסיכו־נוירו־אימונולוגיה חוקרת כיצד תהליכים פסיכולוגיים, מערכת העצבים ומערכת החיסון מתקשרים ומשפיעים זה על זה. בפועל, המחקר כולל גם את המערכת האנדוקרינית, המערכת ההורמונלית המהווה אחד מצירי התקשורת המרכזיים בין המוח לגוף. המחקר שנצבר בתחום מתאר רשת מורכבת שבה תהליכים פסיכולוגיים והתנהגותיים, מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית ומערכת החיסון נמצאים ביחסי גומלין מתמשכים.
כשהמדע גילה שמערכת החיסון אינה פועלת לבדה
אחת הדמויות המרכזיות בהתפתחות הפסיכו־נוירו־אימונולוגיה הייתה הפסיכולוג Robert Ader, שעבודתו עם האימונולוג Nicholas Cohen בשנות ה־70 תרמה לשינוי משמעותי בדרך שבה המדע חשב על היחסים בין מערכת העצבים למערכת החיסון. במחקר הקלאסי שלהם משנת 1975, Ader ו־Cohen הראו בבעלי חיים שניתן ליצור באמצעות התניה התנהגותית תגובה של דיכוי חיסוני. מחקרים מאוחרים יותר הרחיבו את התחום, ואף הראו שניתן להדגים התניה של תגובות חיסוניות גם בבני אדם. הממצאים היו משמעותיים משום שהם הצביעו על כך שמערכת החיסון אינה פועלת בבידוד: פעילותה נמצאת ביחסי גומלין עם מערכת העצבים ויכולה להיות מושפעת גם מתהליכי למידה והתניה.
מערכת החיסון היא חלק ממערכת ביולוגית רחבה שמסתגלת, מגיבה ומתקשרת עם מערכות אחרות בגוף. מכאן התפתח תחום מחקר שלם שמבקש להבין את השפה שבה המערכות האלה מתקשרות.
איך חוויה נפשית "מגיעה" אל הגוף?
לא באמצעות מנגנון מסתורי, אלא דרך מסלולים ביולוגיים מוכרים. שניים מהמרכזיים שבהם הם מערכת העצבים האוטונומית ו־ציר ה־HPA – Hypothalamic–Pituitary–Adrenal axis.
כאשר המוח מעריך שקיימת דרישה, איום או צורך בהסתגלות, ההיפותלמוס יכול להפעיל שרשרת הורמונלית שמערבת את בלוטת יותרת המוח ואת בלוטות יותרת הכליה ומובילה, בין היתר, לשחרור קורטיזול. במקביל, מערכת העצבים הסימפתטית יכולה להשפיע על הגוף באמצעות מתווכים כגון אדרנלין ונוראדרנלין. לתאי מערכת החיסון יש קולטנים לאותות הורמונליים ועצביים שונים. באמצעות מסלולים אלה, פעילות עצבית והורמונלית יכולה להשפיע על תנועת תאי חיסון, הפרשת ציטוקינים והיבטים שונים של התגובה החיסונית. סקירות מרכזיות בתחום מתארות בדיוק את יחסי הגומלין האלה בין סטרס, המערכת הנוירואנדוקרינית והתפקוד החיסוני. כלומר, חוויה פסיכולוגית אינה מתקיימת בחלל נפרד מהגוף. האופן שבו המוח מעריך ומפרש את המתרחש יכול להיות מלווה בשינויים עצביים, הורמונליים ופיזיולוגיים ואלה נמצאים בקשר גם עם מערכת החיסון. אפשר לתאר זאת בפשטות:
חוויה והערכת מצב ↓ המוח ומערכת העצבים ↓ מערכות אוטונומיות והורמונליות ↓ תגובות פיזיולוגיות וחיסוניות. אבל כאן נמצא אחד החלקים המרתקים ביותר: החצים פועלים גם בכיוון ההפוך.
מערכת החיסון מדברת בחזרה אל המוח
מערכת החיסון אינה רק מקבלת אותות. כאשר היא מופעלת, תאי חיסון מפרישים בין היתר מולקולות איתות הנקראות ציטוקינים. אותות חיסוניים יכולים להשפיע על מערכת העצבים המרכזית במסלולים שונים ולהשתתף בשינויים הקשורים לאנרגיה, למוטיבציה, למצב הרוח ולהתנהגות. אחת הדוגמאות המוכרות לכך נקראת Sickness Behavior התנהגות מחלה. חשבי על מה שקורה בזמן זיהום משמעותי: עייפות, ירידה בתיאבון, פחות רצון להיות בחברת אנשים, ירידה במוטיבציה, קושי להתרכז, רצון לישון ולהתכנס. חלק מהחוויה הזאת אינו רק תגובה פסיכולוגית לידיעה שאנחנו חולים. מחקרי PNI מראים שאיתותים שמקורם במערכת החיסון יכולים להגיע למוח ולהשפיע על תהליכים מוחיים והתנהגותיים. סקירה עדכנית של Bower ו־Kuhlman מתמקדת במיוחד בכיוון הזה של התקשורת, מהמערכת החיסונית אל המוח. זה אחד העקרונות החשובים ביותר של התחום: המוח יכול להשפיע על מערכת החיסון ומערכת החיסון יכולה להשפיע בחזרה על המוח ועל החוויה שלנו, הקשר בין גוף לנפש אינו רחוב חד־סטרי.
סטרס אינו האויב
המילה "סטרס" קיבלה בשיח הבריאותי משמעות כמעט של דבר שצריך להעלים, אבל מבחינה ביולוגית, תגובת סטרס היא מנגנון הסתגלות חיוני.
כאשר מופיע אתגר, הגוף צריך להיות מסוגל לגייס אנרגיה, להגביר ערנות ולהכין מערכות שונות לפעולה. Firdaus Dhabhar מהחוקרים הבולטים בתחום הסטרס והחיסון, תיאר כיצד סטרס קצר טווח וסטרס כרוני אינם משפיעים בהכרח על מערכת החיסון באותה הדרך. סטרס קצר יכול בתנאים מסוימים לגייס או להגביר זמנית רכיבים מסוימים של התגובה החיסונית, בעוד שסטרס ממושך נקשר להשפעות שונות ולעיתים מזיקות על תפקוד חיסוני. גם המטא־אנליזה הגדולה של Suzanne Segerstrom ו־Gregory Miller, שכללה יותר מ־300 מאמרים אמפיריים, הראתה שהשפעת הסטרס על מערכת החיסון אינה אחידה. סטרס אקוטי נקשר בחלק מהמדדים לשינויים שעשויים להיות הסתגלותיים, בעוד שההשפעה משתנה בהתאם למשך הסטרס ולרכיב החיסוני שנבדק. מחקרים קודמים של Herbert ו־Cohen מצאו אף הם קשרים בין סטרס פסיכולוגי לבין שינויים במספר מדדים של תפקוד חיסוני בבני אדם. לכן האמירה: סטרס מחליש את מערכת החיסון, פשוטה מדי. מדויק יותר לומר: סטרס יכול לשנות את פעילות מערכת החיסון, והאופן שבו הוא עושה זאת תלוי במשך, בעוצמה, בהקשר ובמדד הביולוגי שאותו בוחנים.
כשהמערכת נדרשת להסתגל שוב ושוב
כאן נכנסת עבודתו החשובה של הנוירואנדוקרינולוג Bruce McEwen, מהחוקרים המשפיעים ביותר על ההבנה המודרנית של סטרס והסתגלות. McEwen היה מהדמויות המרכזיות בפיתוח ובהרחבת החשיבה על Allostasis ו־Allostatic Load, אלוסטזיס מתארת את האופן שבו הגוף משיג יציבות באמצעות שינוי והתאמה לדרישות משתנות. Allostatic Load עומס אלוסטטי מתאר את המחיר המצטבר שעלול להיווצר כאשר מערכות ההסתגלות מופעלות שוב ושוב או אינן מווסתות באופן יעיל לאורך זמן. ההבחנה הזאת משנה את השאלה. במקום לשאול רק: האם יש לי סטרס? אפשר לשאול: כמה פעמים המערכת נדרשת להתגייס? כמה זמן היא נשארת פעילה? ומה קורה לאחר שהאתגר חולף? הגוף צריך לדעת להתגייס כשצריך ולהתאים את עצמו מחדש כשהמציאות משתנה.
מה קורה כאשר סטרס נמשך לאורך זמן?
אחת הדוגמאות הקלאסיות מגיעה מעבודתו של הפסיכולוג Sheldon Cohen ועמיתיו. במחקר מבוקר שפורסם בשנת 1991 ב־New England Journal of Medicine, משתתפים נחשפו באופן מבוקר לווירוסים נשימתיים לאחר הערכה של רמת הסטרס הפסיכולוגי שלהם. נמצא קשר מדורג בין רמת הסטרס הפסיכולוגי לבין הסיכון לזיהום, וכן קשר בין סטרס לבין התפתחות הצטננות קלינית בקרב המשתתפים שנחשפו לווירוסים. המחקר הזה היה משמעותי משום שהוא סיפק עדות בתנאים מבוקרים לכך שסטרס פסיכולוגי יכול להיות אחד הגורמים המשתתפים באופן שבו הגוף מגיב לאתגר ביולוגי. וזו בדיוק החשיבה שמאפיינת PNI: לא לחפש גורם יחיד, אלא להבין כיצד מערכות שונות משתתפות יחד בתגובה.
מה הקשר לדלקת?
דלקת היא חלק חיוני ממערכת ההגנה והריפוי של הגוף. כאשר אנחנו נפצעים או מתמודדים עם זיהום, תגובה דלקתית היא חלק מהדרך שבה הגוף מגיב ומגן על עצמו. כאשר פעילות דלקתית הופכת כרונית, התמונה משתנה. סקירה רחבה של Furman ועמיתיו, שפורסמה ב־ Nature Medicine, תיארה דלקת מערכתית כרונית כתהליך הקשור למגוון רחב של מחלות כרוניות לאורך החיים. החוקרים הדגישו שמדובר בתופעה רב־גורמית המושפעת מגורמים ביולוגיים, סביבתיים, חברתיים והתנהגותיים.
גם סטרס קצר יכול להיות מלווה בשינויים מדידים בסמנים דלקתיים. מטא־אנליזה של Andrew Steptoe, Mark Hamer ו־Yoichi Chida בחנה את תגובת סמני הדלקת לסטרס פסיכולוגי חריף בבני אדם ומצאה שינויים מדידים במספר גורמים דלקתיים במחזור הדם בעקבות משימות סטרס.
מערכת הסטרס ומערכת החיסון אינן רק נמצאות באותו גוף, הן נמצאות בתקשורת ביולוגית.
חוויות החיים נכנסות לתמונה
אחד התחומים המעניינים ביותר ב־PNI בוחן כיצד תנאי חיים וסטרס ממושך עשויים להיות קשורים לתפקוד המערכות הביולוגיות לאורך זמן. Andrea Danese ו־Stephanie Lewis, למשל, סקרו את הספרות על סטרס משמעותי בילדות והציעו מסגרת פסיכו־נוירו־אימונולוגית להבנת הקשרים בין חוויות מוקדמות, התפתחות המוח, תהליכים חיסוניים ודלקתיים ובריאות נפשית בהמשך החיים. הסקירה נשענת הן על מחקר בבעלי חיים והן על מחקרים תצפיתיים בבני אדם. אחת התובנות החשובות של גוף המחקר הזה היא שאין מסלול אחד וזהה לכולם. אותה חוויה אינה מובילה בהכרח לאותה תוצאה אצל אנשים שונים. גנטיקה, גיל, שינה, תזונה, פעילות גופנית, תרופות, מצב בריאותי, קשרים חברתיים, משאבים פסיכולוגיים, משך החשיפה והסביבה שבה האדם חי, כולם יכולים להשתתף בתמונה. חוויות החיים אינן מתקיימות מחוץ לביולוגיה שלנו, הן נחוות באמצעות מערכת ביולוגית שמפרשת, מגיבה, לומדת ומסתגלת.
גם השינה היא חלק מהמערכת
שינה היא דוגמה מצוינת לכך שקשה להפריד בין "נפשי" ל"גופני". סטרס יכול להשפיע על השינה, שינה לקויה יכולה להשפיע על מצב הרוח, הריכוז, הרגישות הרגשית והתגובה לסטרס, ובמקביל, קיימים קשרים בין השינה לבין פעילות מערכת החיסון. Michael Irwin ו־Mark Opp תיארו את היחסים הדו-כיווניים בין שינה למערכת החיסון המולדת. בנוסף, מטא־אנליזה של Irwin, Olmstead ו־Carroll, שכללה 72 מחקרים ויותר מ־50,000 משתתפים, מצאה קשר בין הפרעות שינה לבין רמות גבוהות יותר של סמני דלקת מסוימים, ובהם CRP ו־IL-6. עם זאת, התוצאות השתנו לפי מדד השינה והסמן הביולוגי שנבדקו. כך יכולים להיווצר מעגלים של השפעה הדדית:
סטרס → דריכות → שינה פחות טובה → עייפות ושינויים פיזיולוגיים → רגישות גבוהה יותר לסטרס. לא תמיד קיימת נקודת התחלה אחת ברורה, לעיתים מה שממשיך לקיים את הקושי הוא דווקא מעגל ההשפעה שנוצר בין המערכות.
האם שינוי פסיכולוגי יכול להיות מלווה גם בשינוי ביולוגי?
זו אחת השאלות המעניינות ביותר שהמחקר בתחום מנסה לענות עליהן. אם קיימת תקשורת בין תהליכים פסיכולוגיים, מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית ומערכת החיסון, האם שינוי בחלק אחד של המערכת יכול להיות מלווה בשינוי בחלקים אחרים? מטא־אנליזה של Gregory Miller ו־Sheldon Cohen בחנה יותר מ־85 מחקרים שעסקו בהתערבויות פסיכולוגיות ובמדדים חיסוניים. החוקרים מצאו עדויות צנועות לכך שהתערבויות פסיכולוגיות יכולות לשנות באופן מהימן חלק מהמדדים החיסוניים, לצד מגבלות מתודולוגיות ושונות ניכרת בין המחקרים. סקירה שיטתית של David Black ו־George Slavich בחנה מחקרים אקראיים מבוקרים של מדיטציית mindfulness ומצאה מספר אינדיקציות אפשריות להשפעה על תהליכים הקשורים למערכת החיסון. עם זאת, החוקרים עצמם הדגישו שהספרות עדיין מוגבלת ושלא כל המדדים הראו השפעה עקבית. לכן השאלה המדעית אינה האם ניתן פשוט "לחזק את מערכת החיסון באמצעות הנפש". המושג "חיזוק מערכת החיסון" עצמו אינו תמיד מדויק, מערכת חיסון בריאה אינה בהכרח מערכת שפועלת "יותר", אלא מערכת שמסוגלת להגיב ולווסת את פעילותה בהתאם לצורך. השאלה המעניינת יותר היא: כיצד שינויים פסיכולוגיים והתנהגותיים יכולים להשתלב בתוך רשת רחבה יותר של שינויים עצביים, הורמונליים וחיסוניים?
פסיכו־נוירו־אימונולוגיה משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על האדם
אחת התרומות המשמעותיות של PNI היא המעבר מהסתכלות על מערכות הגוף כיחידות נפרדות להבנת האדם כמערכת מורכבת של יחסי גומלין. המוח, מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית, מערכת החיסון, השינה, הרגש, ההתנהגות, הקשרים החברתיים וחוויות החיים. כל אלה אינם מתקיימים בחללים נפרדים. הם נמצאים בתוך מערכת אנושית אחת, שבה תהליכים פסיכולוגיים וביולוגיים יכולים להשפיע זה על זה באמצעות מסלולים עצביים, הורמונליים, חיסוניים והתנהגותיים. לכן במקום לשאול רק: האם זה גופני או נפש ? אפשר לשאול שאלה רחבה ומדויקת יותר: אילו מערכות משתתפות במה שאני חווה וכיצד הן משפיעות זו על זו?
איך זה מתחבר ל"צופן לריפוי גוף ונפש"?
הפסיכו־נוירו־אימונולוגיה מספקת בסיס מדעי להבנת יחסי הגומלין בין תהליכים פסיכולוגיים, מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית ומערכת החיסון. ההסתכלות הרב־מערכתית הזאת מתחברת גם לעקרונות שעליהם נשענת "צופן לריפוי גוף ונפש": להבין את האדם דרך הקשרים שבין חוויות החיים, המשמעות שניתנה להן, דפוסים שנלמדו, מערכת העצבים, הגוף, הרגש, החשיבה וההתנהגות.
לכן התהליך אינו מחפש הסבר אחד לכל תסמין, אלא מבקש להבין את התמונה הרחבה: מה האדם עבר? איזו משמעות קיבלו החוויות עבורו? אילו דפוסים נבנו לאורך הדרך? מה ממשיך להפעיל אותם בהווה? כיצד הם מתבטאים בגוף, ברגש, בחשיבה ובהתנהגות? ובאילו מקומות ניתן ליצור שינוי?
המטרה היא לא להתייחס רק למה שהאדם מרגיש ברגע מסוים, אלא להבין את מערכת הקשרים שבתוכה הקושי מתקיים.
הגוף והנפש מעולם לא היו שתי מערכות נפרדות
פסיכו־נוירו־אימונולוגיה מאפשרת לנו לראות ברמה הביולוגית את מערכת היחסים הזאת. חוויה פסיכולוגית יכולה להיות מלווה בתגובה עצבית והורמונלית, מערכת העצבים והמערכת האנדוקרינית מתקשרות עם מערכת החיסון, מערכת החיסון שולחת אותות בחזרה אל המוח, והמוח ממשיך לפרש, ללמוד, להסתגל ולהגיב. אין כאן מערכת אחת שפועלת לבדה, יש מערכת אנושית מורכבת, דינמית ודו־כיוונית. פסיכו־נוירו־אימונולוגיה אינה מבטלת את ההבחנה בין תהליכים פסיכולוגיים לביולוגיים, היא מראה עד כמה עמוקה התקשורת ביניהם, וזו אולי התובנה החשובה ביותר שהתחום הזה מציע: הגוף והנפש אינם צריכים "להתחבר", הם מעולם לא היו מנותקים.
מקורות מדעיים
- Ader, R., & Cohen, N. (1975). Behaviorally conditioned immunosuppression. Psychosomatic Medicine, 37(4), 333–340. DOI: 10.1097/00006842-197507000-00007.
- Black, D. S., & Slavich, G. M. (2016). Mindfulness meditation and the immune system: A systematic review of randomized controlled trials. Annals of the New York Academy of Sciences, 1373(1), 13–24. DOI: 10.1111/nyas.12998.
- Bower, J. E., & Kuhlman, K. R. (2023). Psychoneuroimmunology: An introduction to immune-to-brain communication and its implications for clinical psychology. Annual Review of Clinical Psychology, 19, 331–359. DOI: 10.1146/annurev-clinpsy-080621-045153.
- Cohen, S., Tyrrell, D. A. J., & Smith, A. P. (1991). Psychological stress and susceptibility to the common cold. New England Journal of Medicine, 325(9), 606–612. DOI: 10.1056/NEJM199108293250903.
- Danese, A., & Lewis, S. J. (2017). Psychoneuroimmunology of early-life stress: The hidden wounds of childhood trauma? Neuropsychopharmacology, 42(1), 99–114. DOI: 10.1038/npp.2016.198.
- Dhabhar, F. S. (2014). Effects of stress on immune function: The good, the bad, and the beautiful. Immunologic Research, 58(2–3), 193–210. DOI: 10.1007/s12026-014-8517-0.
- Furman, D., Campisi, J., Verdin, E., et al. (2019). Chronic inflammation in the etiology of disease across the life span. Nature Medicine, 25(12), 1822–1832. DOI: 10.1038/s41591-019-0675-0.
- Glaser, R., & Kiecolt-Glaser, J. K. (2005). Stress-induced immune dysfunction: Implications for health. Nature Reviews Immunology, 5(3), 243–251. DOI: 10.1038/nri1571.
- Herbert, T. B., & Cohen, S. (1993). Stress and immunity in humans: A meta-analytic review. Psychosomatic Medicine, 55(4), 364–379. DOI: 10.1097/00006842-199307000-00004.
- Irwin, M. R., Olmstead, R., & Carroll, J. E. (2016). Sleep disturbance, sleep duration, and inflammation: A systematic review and meta-analysis of cohort studies and experimental sleep deprivation. Biological Psychiatry, 80(1), 40–52. DOI: 10.1016/j.biopsych.2015.05.014.
- Irwin, M. R., & Opp, M. R. (2017). Sleep health: Reciprocal regulation of sleep and innate immunity. Neuropsychopharmacology, 42(1), 129–155. DOI: 10.1038/npp.2016.148.
- Kiecolt-Glaser, J. K., McGuire, L., Robles, T. F., & Glaser, R. (2002). Psychoneuroimmunology and psychosomatic medicine: Back to the future. Psychosomatic Medicine, 64(1), 15–28. DOI: 10.1097/00006842-200201000-00004.
- Kusnecov, A. W., King, M. G., & Husband, A. J. (1989). Immunomodulation by behavioural conditioning. Biological Psychology, 28(1), 25–39. DOI: 10.1016/0301-0511(89)90109-9.
- McEwen, B. S. (1998). Stress, adaptation, and disease: Allostasis and allostatic load. Annals of the New York Academy of Sciences, 840, 33–44. DOI: 10.1111/j.1749-6632.1998.tb09546.x.
- Miller, G. E., & Cohen, S. (2001). Psychological interventions and the immune system: A meta-analytic review and critique. Health Psychology, 20(1), 47–63. DOI: 10.1037/0278-6133.20.1.47.
- Segerstrom, S. C., & Miller, G. E. (2004). Psychological stress and the human immune system: A meta-analytic study of 30 years of inquiry. Psychological Bulletin, 130(4), 601–630. DOI: 10.1037/0033-2909.130.4.601.
- Steptoe, A., Hamer, M., & Chida, Y. (2007). The effects of acute psychological stress on circulating inflammatory factors in humans: A review and meta-analysis. Brain, Behavior, and Immunity, 21(7), 901–912. DOI: 10.1016/j.bbi.2007.03.011.