איך חוויות משמעותיות יכולות לעצב דפוסי תגובה שממשיכים להתעורר – גם כשהחיים כבר השתנו?
לפעמים אנחנו יודעים שהמציאות השתנתה – אבל משהו בתוכנו עדיין מגיב כאילו היא לא השתנתה.
אדם יכול לדעת שהקשר שפגע בו הסתיים, ובכל זאת להרגיש דריכות כשהוא מתקרב למישהו חדש. לדעת שהבדיקה הרפואית תקינה, ובכל זאת להיבהל מכל תחושה בגוף. להבין שהאדם שמולו אינו מאיים, ובכל זאת להרגיש את הדופק עולה, את השרירים מתכווצים או את הדחף להתרחק. ולפעמים התגובה מגיעה עוד לפני שהצלחנו להבין למה. עולה השאלה: אם אני יודעת שהיום אני במקום אחר – למה הגוף והרגש שלי עדיין מגיבים כאילו משהו מהעבר קורה עכשיו ?אחת התשובות שמציעים מדעי המוח והפסיכולוגיה של הלמידה היא שהעבר אינו משפיע עלינו רק מפני שאנחנו זוכרים אותו במודע. חוויות משמעותיות יכולות להשתתף ביצירת למידה, זיכרונות, ציפיות ודפוסי תגובה, ובהמשך אלה עשויים להשפיע על האופן שבו אנחנו מפרשים מצבים, חשים את הגוף ומגיבים לסביבה. במילים אחרות: החיים יכולים להשתנות מהר יותר מהדפוסים שנלמדו בתוכם.
אנחנו לא רק זוכרים את העבר – אנחנו לומדים ממנו
זיכרון אינו רק ארכיון של אירועים. אחת התרומות החשובות של חוקר מדעי המוח וזוכה פרס נובל Eric Kandel הייתה בהדגמת הבסיס הביולוגי של למידה וזיכרון. עבודתו הראתה שלמידה יכולה להיות מלווה בשינויים בתקשורת בין תאי עצב, וכי בתהליכי זיכרון ארוך־טווח מעורבים גם שינויים תאיים ומולקולריים מתמשכים (Kandel, 2001). המשמעות רחבה: כאשר אנחנו עוברים חוויה משמעותית, המערכת אינה בהכרח שומרת רק סיפור שאפשר לספר אחר כך. היא יכולה גם ללמוד. היא לומדת למה לשים לב. מה עשוי לנבא סכנה. ממה כדאי להתרחק. איזו תחושה בגוף דורשת תשומת לב. ומה בעבר עזר לנו להתמודד .חלק מהלמידה הזאת יכולה להפוך עם הזמן למהירה ואוטומטית, וזה בדיוק מה שהופך אותה ליעילה כל כך – ולעיתים גם למה שמקשה עלינו כשהמציאות כבר השתנתה.
המוח אינו מחכה שנחשוב לפני שהוא מגיב
כאשר מופיע גירוי שנלמד בעבר כמשמעותי, תגובות הגנה יכולות להתחיל במהירות.
החוקר, Joseph LeDoux מהחוקרים המרכזיים בחקר איום ופחד, ו־Daniel Pine הציעו להבחין בין מערכות מוחיות המעורבות בזיהוי ובהתמודדות עם איום לבין החוויה המודעת של פחד וחרדה. אלה תהליכים הקשורים זה בזה, אך אינם זהים .(LeDoux & Pine, 2016) ההבחנה הזאת עוזרת להבין תופעה מוכרת: אפשר לדעת שאין סכנה – ובכל זאת להרגיש תגובה גופנית חזקה .הלב מאיץ, הנשימה משתנה, השרירים מתכווצים, הקשב מתחדד. נוצר דחף להתרחק, להימנע, לקפוא או לבדוק מה קורה. אין כאן בהכרח סתירה בין הראש לגוף. מדובר בתהליכים שונים שיכולים לפעול בקצבים שונים ולהישען על סוגי מידע שונים.
איך חוויה הופכת לדפוס?
נניח שאדם עבר אירוע שבו מצב מסוים היה כרוך באיום, כאב או מצוקה משמעותית. המוח יכול ללמוד קשר בין פרטים שהיו נוכחים באותו אירוע לבין מה שקרה. בהמשך, חלק מהפרטים האלה עשויים להפוך לרמזים: ריח, מקום, טון דיבור, תחושה גופנית, מבט, סיטואציה חברתית, חדר בדיקות, צליל של טלפון, אפילו תקופה מסוימת בשנה. כאשר אחד מהרמזים מופיע שוב, הוא עשוי לעורר תגובה שנלמדה בעבר – גם כאשר המצב הנוכחי שונה .מחקרים על למידת פחד בבני אדם הראו את מעורבותם של מעגלים הכוללים בין היתר את האמיגדלה ואת קליפת המוח הקדם־מצחית בתהליכי למידה ושינוי של תגובות פחד . (Phelps et al., 2004) הנקודה אינה שהאמיגדלה זוכרת הכול – ניסוח פופולרי אך פשטני מדי. הנקודה היא שלמידה הקשורה לאיום נשענת על רשתות ומנגנונים מוחיים שיכולים להשפיע על התגובה גם בלי החלטה מודעת להגיב כך.
הגוף הוא חלק מהחוויה – ולכן גם חלק מהתגובה
אנחנו לא חווים את העולם באמצעות מחשבות בלבד. המוח מקבל בכל רגע מידע מתוך הגוף: דופק, נשימה, מתח שרירי, פעילות מערכת העיכול, טמפרטורה, כאב ותחושות פנימיות נוספות. התהליך שבו מערכת העצבים חשה, מפרשת ומשלבת מידע מתוך הגוף נקרא אינטרוספציה (Interoception) . Hugo Critchleyו־Neil Harrison תיארו כיצד אותות פנימיים מהגוף משתלבים בתהליכים מוחיים הקשורים לתפיסה, רגש, התנהגות וקוגניציה (Critchley & Harrison, 2013). Sahib Khalsa ועמיתיו הרחיבו את המחקר בתחום והדגישו את חשיבות האינטרוספציה להבנת הקשרים שבין גוף, מוח ובריאות נפשית .(Khalsa et al., 2018) לכן לעיתים תחושה גופנית עצמה יכולה להפוך לחלק מהדפוס .אדם שחווה בעבר התקף חרדה עם דופק מהיר עשוי להפוך רגיש במיוחד לעלייה בדופק. אישה שעברה מחלה משמעותית עשויה לשים לב בעוצמה רבה יותר לתחושה באזור בגוף שנקשר עבורה למחלה. מי שחווה שוב ושוב מצבים שבהם היה צורך להיות דרוך עשוי להיות רגיש יותר לסימנים שהוא מפרש כחוסר ודאות או איום. התחושה אמיתית. השאלה אינה האם האדם ממציא אותה, אלא כיצד היא מתפרשת ומה המערכת למדה שהיא עשויה לסמן.
למה תגובה ישנה יכולה להופיע בתוך מציאות חדשה?
כי למידה תלויה גם בהקשר Context Mark Bouton, מהחוקרים המרכזיים בתחום הלמידה והכחדת תגובות מותנות, הראה שהפחתה בתגובה שנלמדה אינה בהכרח מחיקה של הלמידה המקורית. למידה חדשה יכולה להתקיים לצד הישנה, וההקשר שבו אנחנו נמצאים עשוי להשפיע על איזו מהן תבוא לידי ביטוי (Bouton, 2004). זו נקודה חשובה להבנת שינוי, אדם יכול לחוות במשך חודשים שיפור משמעותי ואז למצוא את עצמו מגיב שוב במצב מסוים. זה לא בהכרח אומר שהכול חזר. ייתכן שהקשר מסוים עורר מחדש תגובה שנלמדה בעבר. מחקרי Extinction – תהליך למידה שבו גירוי שהיה קשור בעבר לתוצאה מאיימת מופיע שוב ללא אותה תוצאה – מצביעים על כך שלמידה חדשה יכולה להפחית את ביטויה של תגובת הפחד, מבלי שהלמידה המקורית בהכרח נמחקת
. (Bouton, 2004; Milad & Quirk, 2012) מכאן אפשר להבין מדוע שינוי אינו תמיד פשוט עניין של להבין שזה נגמר .המערכת צריכה גם לצבור ניסיון חדש.
לפעמים ההווה מזכיר את העבר – גם כשהוא אינו זהה לו
אחד התפקידים החשובים של המוח הוא לזהות דמיון בין מצבים. מבחינה הסתגלותית זה הגיוני: אם משהו היה מסוכן בעבר, היכולת לזהות במהירות מצב הדומה לו יכולה לסייע בהיערכות. אבל לפעמים המערכת מגיבה גם למצבים הדומים לחוויה הקודמת, אף שאינם זהים לה. כך אדם שנפגע ביחסים מסוימים עשוי לזהות איום ביחסים חדשים. מי שחווה אירוע רפואי קשה עשוי להגיב בעוצמה לבדיקה שגרתית. מי שחווה בעבר ביקורת, דחייה או חוסר יציבות עשוי להיות רגיש במיוחד לסימנים עמומים שמזכירים את אותה חוויה. בתחום הטראומה, למשל, Liberzon ו־Abelson הציעו כי שיבושים בעיבוד הקשר עשויים להיות מרכיב חשוב ב־PTSD, משום שהקשר מסייע למערכת להבחין במשמעות של רמזים במצבים שונים (Liberzon & Abelson, 2016). מדובר במודל שהציעו המחברים להבנת PTSD, ולא בהסבר לכל תגובה שמקורה בעבר .לא כל תגובה שמושפעת מחוויית עבר היא טראומה, ולא כל דפוס אוטומטי הוא PTSD למידה מהעבר היא חלק בסיסי מהאופן שבו מערכת העצבים האנושית מסתגלת לעולם.
חוויות מוקדמות יכולות להשפיע – אבל הן אינן גורל!
כאשר חוויות משמעותיות מתרחשות בילדות, הן מתקיימות בזמן שבו המוח ומערכות שונות עדיין מתפתחים. סקירה מקיפה של Martin Teicher ועמיתיו מצאה קשרים בין התעללות והזנחה בילדות לבין הבדלים במסלולי התפתחות, במבנה, בתפקוד ובקישוריות של מערכות מוחיות שונות. המחברים גם מדגישים שההשפעות משתנות בהתאם לסוג החוויה ולעיתוי שלה (Teicher et al., 2016) . אבל חוויות מוקדמות אינן קובעות מראש את עתידו של אדם. אנשים שונים יכולים להגיב לחוויות דומות בדרכים שונות מאוד, וההתפתחות מושפעת מגורמים רבים – ביולוגיים, סביבתיים, חברתיים והתפתחותיים. לכן השאלה המקצועית אינה רק – מה קרה לך בעבר? אלא גם – מה למדת מתוך מה שקרה – ומה מתוך הלמידה הזאת עדיין משפיע על הדרך שבה את מגיבה היום?
מה קורה כשמערכות ההסתגלות נדרשות לפעול שוב ושוב?
כאן רלוונטית עבודתו של הנוירו אנדוקרינולוג Bruce McEwen, שתיאר בהרחבה את מושגי ה־Allostasis וה־Allostatic Load. Allostasis מתארת את היכולת של הגוף לשמור על יציבות באמצעות התאמה ושינוי – כלומר להתאים את הפעילות הפיזיולוגית לדרישות המשתנות של הסביבה. Allostatic Load מתייחס לעומס המצטבר שעלול להיווצר כאשר מערכות ההסתגלות מופעלות בתדירות גבוהה, אינן חוזרות ביעילות למצב הבסיס או אינן מגיבות באופן מותאם (McEwen, 1998).
מכאן מתקבלת תמונה רחבה יותר: הגוף, המוח והסביבה אינם מערכות נפרדות. הם נמצאים ביחסי גומלין מתמשכים, ולכן היסטוריית החיים יכולה להיות אחד הגורמים הרלוונטיים להבנת האופן שבו אדם מגיב בהווה.
למה להבין את מקור הדפוס לא תמיד מספיק?
אדם יכול להגיע לתובנה עמוקה מאוד לגבי עצמו: אני מבינה מאיפה זה מגיע, ועדיין להגיב בדיוק כפי שהגיב קודם. אין בכך סתירה. הבנה קוגניטיבית היא סוג אחד של למידה. תגובה רגשית, גופנית והתנהגותית יכולה להישען גם על למידה שנרכשה באמצעות ניסיון חוזר .לכן הידיעה שאין סכנה אינה תמיד זהה לחוויה של ביטחון בתוך המצב עצמו. המחקר על extinction מדגים את העיקרון הזה היטב: המערכת יכולה לרכוש למידה חדשה, שבה גירוי שבעבר ניבא תוצאה מאיימת כבר אינו מנבא אותה בתנאים הנוכחיים (Phelps et al., 2004; Milad & Quirk, 2012). Michelle Craske ועמיתיה הדגישו בהקשר זה את רעיון הלמידה המעכבת Inhibitory Learning: במקום לחשוב על שינוי כמחיקה פשוטה של הלמידה הישנה, אפשר להבין אותו גם כרכישה וחיזוק של למידה חדשה המתחרה במשמעות שנלמדה בעבר (Craske et al., 2014). זו אחת הסיבות לכך ששינוי דורש לעיתים יותר מתובנה, צריך לאפשר למערכת לפגוש ניסיון חדש.
האם אפשר לשנות דפוסים שנלמדו בעבר?
העובדה שהמערכת מסוגלת ללמוד היא גם הבסיס ליכולתה להמשיך ללמוד ולהשתנות. המוח אינו מערכת קפואה. המונח נוירופלסטיות (Neuroplasticity) מתייחס ליכולת של מערכת העצבים להשתנות בתגובה לניסיון וללמידה. עבודתו של Kandel ומחקרים רבים נוספים הראו שלמידה וזיכרון מלווים בשינויים בתפקוד העצבי ובמנגנונים תאיים ומולקולריים . (Kandel, 2001) מחקרי extinction מראים שלמידה חדשה יכולה לשנות את ביטויה של תגובה קודמת .תחום נוסף, Reconsolidation – קונסולידציה מחדש, בוחן מה מתרחש כאשר זיכרון קיים נשלף ובתנאים מסוימים נעשה שוב רגיש לעדכון. במחקר ניסויי בבני אדם, Sevenster, Beckers ו־Kindt הראו כי במסגרת הפרדיגמה שנבדק, Prediction Error פער בין מה שהאדם למד לצפות שיקרה לבין מה שקורה בפועל – היה תנאי הכרחי להפעלת תהליך reconsolidation של זיכרון פחד אסוציאטיבי (Sevenster et al., 2013). המחקר בתחום ממשיך לבחון את התנאים והגבולות של תהליכים אלה, ולכן אין להסיק מכך שניתן פשוט למחוק זיכרון קשה. אבל העיקרון הרחב משמעותי: למידה קודמת יכולה לפגוש מידע וניסיון חדשים. כאשר המערכת צוברת חוויות שאינן תואמות שוב ושוב את הציפייה הישנה, יכולה להתבסס למידה חדשה.
איך זה מתחבר ל – צופן לריפוי גוף ונפש?
ב־צופן לריפוי גוף ונפש אנחנו לא מסתפקות בשאלה: מה קרה בעבר? אנחנו מבקשות להבין: מה האדם למד מתוך מה שקרה – ואיך הלמידה הזאת ממשיכה להתבטא היום? ההתבוננות היא רב־מערכתית, אנחנו בוחנות את חוויות החיים ואת המשמעות שניתנה להן; את המחשבות והאמונות שהתפתחו; את הרגשות שנקשרו לחוויה; את תגובות הגוף ומערכת העצבים; את דפוסי ההתנהגות וההימנעות; ואת המצבים בהווה שממשיכים לעורר את אותה תגובה. השאלה אינה רק: למה אני מגיבה כך? אלא: מה המערכת שלי למדה – והאם הלמידה הזאת עדיין מתאימה לחיים שלי היום ?כאשר מזהים את הצופן הזה, אפשר להתחיל לעבוד לא רק עם הסיפור של העבר, אלא עם האופן שבו הוא ממשיך להתבטא בהווה. אם הגוף מגיב – מתייחסים גם לתגובה הגופנית. אם תחושות מסוימות הפכו לאות אזהרה – בוחנים את האופן שבו הן נחוות ומתפרשות. אם נוצרו אמונות ודפוסי חשיבה – עובדים גם איתם. אם התפתחה הימנעות – בוחנים כיצד היא משפיעה על הדפוס ומה יכול לאפשר ניסיון חדש ובטוח יותר. ואם תגובה שהייתה פעם מותאמת כבר אינה מתאימה למציאות הנוכחית – המטרה אינה להילחם בה, אלא לאפשר למערכת ללמוד בהדרגה שיש גם אפשרות אחרת. זו נקודת המפגש בין עבר להווה: לא לשנות את מה שקרה – אלא לשנות את מה שממשיך לקרות בתוכנו בעקבותיו.
העבר משפיע – אבל הוא אינו חייב להמשיך לנהל את ההווה
חוויות החיים משתתפות בעיצוב הדרך שבה אנחנו לומדים, זוכרים, מפרשים ומגיבים. חלק מהתגובות שלנו היום יכולות להיות מובנות מאוד כאשר מסתכלים על התנאים שבהם הן נוצרו .דריכות אולי עזרה פעם לזהות סכנה, הימנעות אולי צמצמה מצוקה, שליטה אולי סיפקה תחושת יציבות. התרחקות אולי הייתה הדרך האפשרית להתמודד עם מצב קשה. אבל תגובה שהייתה מותאמת למציאות אחת אינה חייבת להישאר הדרך היחידה להגיב במציאות אחרת. העבר אינו נמחק – אבל למידה חדשה יכולה להתרחש לצדו. זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר שעולות ממדעי הלמידה והנוירופלסטיות: המערכת שלמדה להגיב בדרך מסוימת אינה מערכת קפואה, היא יכולה לצבור ניסיון חדש, ליצור למידה חדשה ובהדרגה לפתח דרכי תגובה שמתאימות יותר לחיים של היום..
מקורות מדעיים
- Bouton, M. E. (2004). Context and behavioral processes in extinction. Learning & Memory, 11(5), 485–494. DOI: 10.1101/lm.78804.
- Craske, M. G., Treanor, M., Conway, C. C., Zbozinek, T., & Vervliet, B. (2014). Maximizing exposure therapy: An inhibitory learning approach. Behaviour Research and Therapy, 58, 10–23. DOI: 10.1016/j.brat.2014.04.006.
- Critchley, H. D., & Harrison, N. A. (2013). Visceral influences on brain and behavior. Neuron, 77(4), 624–638. DOI: 10.1016/j.neuron.2013.02.008.
- Kandel, E. R. (2001). The molecular biology of memory storage: A dialogue between genes and synapses. Science, 294(5544), 1030–1038. DOI: 10.1126/science.1067020.
- Khalsa, S. S., Adolphs, R., Cameron, O. G., Critchley, H. D., Davenport, P. W., Feinstein, J. S., et al. (2018). Interoception and mental health: A roadmap. Biological Psychiatry: Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, 3(6), 501–513. DOI: 10.1016/j.bpsc.2017.12.004.
- LeDoux, J. E., & Pine, D. S. (2016). Using neuroscience to help understand fear and anxiety: A two-system framework. American Journal of Psychiatry, 173(11), 1083–1093. DOI: 10.1176/appi.ajp.2016.16030353.
- Liberzon, I., & Abelson, J. L. (2016). Context processing and the neurobiology of post-traumatic stress disorder. Neuron, 92(1), 14–30. DOI: 10.1016/j.neuron.2016.09.039.
- McEwen, B. S. (1998). Stress, adaptation, and disease: Allostasis and allostatic load. Annals of the New York Academy of Sciences, 840, 33–44. DOI: 10.1111/j.1749-6632.1998.tb09546.x.
- Milad, M. R., & Quirk, G. J. (2012). Fear extinction as a model for translational neuroscience: Ten years of progress. Annual Review of Psychology, 63, 129–151. DOI: 10.1146/annurev.psych.121208.131631.
- Phelps, E. A., Delgado, M. R., Nearing, K. I., & LeDoux, J. E. (2004). Extinction learning in humans: Role of the amygdala and vmPFC. Neuron, 43(6), 897–905. DOI: 10.1016/j.neuron.2004.08.042.
- Sevenster, D., Beckers, T., & Kindt, M. (2013). Prediction error governs pharmacologically induced amnesia for learned fear. Science, 339(6121), 830–833. DOI: 10.1126/science.1231357.